השבת הקרובה נקראת שבת 'נחמו', על שם ההפטרה אותה אנו קוראים בדברי הנביא ישעיה (מ), "נחמו נחמו עמי יאמר אלו'". הבורא יתברך מנחם את עמו בהבטחה כי יום יבא ושוב נבא ציון ברינה, שמחת עולם על ראשנו, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
ואכן בזאת עלינו להתבונן, כיצד ההבטחה שבעתיד יהיה יותר טוב, מנחמת את ישראל במצבם הנוכחי העגום כל כך? ומה עוזר לנו הבטחות עתידיות כאשר הכל חרב סביבנו?
נוכל להבין להבין את הדברים על פי דברי הראשונים (אורחות חיים להרא"ש יום א , כו. ובכוזרי מאמר שלישי) שכתבו, כי עיקר יסוד האמונה שלנו בבורא עולם מושתת על יציאת מצרים, ואף כי האמונה בבריאת העולם יסודית גם היא, מכל מקום עיקר האמונה שלנו בנויה על יציאת מצרים, ועלינו להבין מדוע.
ביאור הדבר, אכן יש שתי אפשרויות המחייבות אמונה, כזו הבאה מכוח העבר, וכזו הבאה מכוח העתיד. האמונה בבריאת העולם היא אמונה הבאה מכוח העבר, ואילו ביציאת מצרים כלל ישראל בנו את אמונתם מכוח הגאולה העתידה להיות, וכך גם שמו של הבורא שהתגלה באותו הזמן, הוא שם עתידי כמפורש בתורה (שמות ג, יד).
האמונה מכוח העבר המבוססת על בריאת העולם, אינה מספקת בשעת משבר, שכן בשעה זו האדם כמעט ואינו חי את חייו העכשוויים, וכיצד יתבסס רק על העבר. לשם כך אנו נדרשים לאמונה מכוח העתיד, האומרת כי אנו עם כל העובר עלינו, הננו חלק מתוכניתו הגדולה של הבורא, תכנית הצועדת אל עבר עולם חדש, בלתי מוכר. ורק אמונה שכזו מאפשרת לנו להמשיך ולעבוד גם במצבינו הנוכחי, העומד כשלב בתוכניתו של הבורא כלפינו.
הדברים מפורשים בדברי הרמב"ן על הכתוב (שם, ו, ט) "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" שפירש, כי הניסיון לנחם את ישראל, היה כמו לומר לאדם קשה יום שמחר יהיה יותר טוב, ללא הצלחה, מחמת הקושי הגדול בו הוא שרוי. ולכך האמונה לה נצרכו כלל ישראל בגלות מצרים, לא הייתה יכולה להישען על אמונה מכוח העבר, צרותיהם הגדולות שללו מהם את חיי ההווה, במצב כזה מוכרחים להישען על העתיד, על כך שאנו בתוך תהליך, חלק מתוכנית גדולה.
זה גם מהות ההבדל בין אמונה לביטחון, האמונה פונה אל העבר, בעוד שהביטחון בנוי על העתיד, וכתב הרא"ש (שם), שהאמונה כולה מבוססת על בטחון, על אף שמעלת הבטחון גבוהה יותר ממעלת האמונה, כמבואר ברמב"ן (האמונה והבטחון פרק א), מכל מקום, כל רקע האמונה מבוסס על כך שלבורא יתברך יש תכנית מיוחדת עבורנו, ומדריך כל אחד ואחד צעד אחר צעד אל עבר תפקידו האישי.
מעתה, הנחמה שכלל ישראל מתנחם בה, היא אינה נחמה מכוח הבטחה גרידא שבסוף יהיה יותר טוב, נחמה שכזו אכן אינה מנחמת כאשר כעת כואב. אלא נחמתם היא מכוח העתיד, מתוך תפיסה ששלב הכאב והצער הינו חלק בלתי נפרד מתוכניתו הגדולה של הבורא, וממילא יש לנו עבודה גם במצב שכזה, זהו לא שלב רגעי שרק חייבים לעבור אותו, אלא חלק מהתוכנית, מההליכה לקראת העתיד.
הנחמה היא אינה רק תליית תקוות בעתיד, אלא נתינת תפקיד בעל משמעות מכוח העתיד, בנחמה שכזאת אנו מקבלים כוח והבנה שמה שנעשה עמנו היום הוא חלק מהתוכנית הגדולה שלבסוף יביא לידי משהו גדול. וכלל ישראל אף מתנחם בכך שבעתיד יראה איך כל הדברים שעבר היו חלק מתפקידו בתוכניתו של הבורא.
גם טרגדיה הפוקדת את האדם רח"ל, יש בה צער שלעיתים אינו חולף לנצח, אולם האמונה מכוח העתיד מאפשרת לאדם להאמין, כי גם בהתמודדותו הקשה הוא ממלא תפקיד חשוב, שלב בתוכניתו של הבורא. והנחמה מכוח העתיד היא זו שנותנת לו המשך כוח ותפקיד ייחודי גם בהווה.