התנועה היוזמתית טבועה באדם מעת בריאתו. כבר מגיל צעיר הוא מנסה שוב ושוב ללכת ולהתפתח מעבר למקום שבו נמצא. תנועה זו מביאה אותו פעמים רבות לכדי לקיחת סיכון ונקיטת פעולות ומעשים הרפתקניים ונועזים שסיכויי הצלחתם אינו מובטח כלל, מבלי לסגת ולהירתע מהסיכון.
ואכן העולם מתפעל מאד מאנשים יוזמתיים, אלו שלא נרתעים לקחת סיכון. אנו חיים בעולם מלא יזמות, חדשים לבקרים נפתחים מיזמים ופיתוחים חדשניים, ואנו לא מסתירים את התפעלותנו מאותם בעלי יוזמה שלא נותנים לפחד מכישלון לעצור אותם. אך כאשר נתבונן היטב נבחין כי קיימת בתוכנו נטייה לחשוב שעיקר הביטוי למשאבי היוזמה שייך להתפתחות ושכלול עולם החולין, ופחות לעולמה של תורה. ועלינו להתבונן מדוע והאם כך ראוי, או שמא גם בעולם של תורה יש צורך בהרפתקנות שכזו?
במושכל ראשון עלולים אנו לחשוב שבעולם התורני אין מקום לעשייה יזמית, כביכול הכל ידוע וכתוב מראש, וכל שנותר לנו הוא רק לציית ולקיים את החוקים, וחלילה לנו מהלהוסיף מיזמים שלא נעשו כבר בעבר. התורה נתפסת אצלנו כדבר עתיק ושמור, ובשונה מהעולם בחוץ שבו יש תנועה של יזמות, התפתחות ושכלול תמידי – העולם התורני כביכול רק עובד על מצב שימור הקיים מבלי להתפתח.
אך האמת שתפיסה זו בטעות יסודה. היוזמתיות הינה תנועה טבעית בסיסית המבקשת לפרוץ קדימה ולהתפתח בכל מקום שבו האדם נמצא, ואנו השואפים לחיות חיי תורה צריכים להכניס ולתת ביטוי לתנועה זו דווקא בתוך עולמה של תורה. אילו לא נשכיל להכניס את התנועה הזו בחיים התורניים שלנו היא תפרוץ במקומות חולין, שכן לא ניתן לבטל ולעקור את היוזמתיות המפעמת באדם מלידה.
עלינו לדעת כי אמנם אכן התורה קדמה אף לבריאת העולם ואינה מוחלפת לעולם, אך היכולת שלנו להתפתח וליזום בתוך עולם של תורה הוא לאין ערוך, ובדיוק לשם כך אנו נדרשים למעוף והרפתקנות, כדי לפתח את התנועה היזמית שלנו גם בתורה.
גדולי עולם היו יוזמתיים מאד בתורה ואף חינכו כיצד להיות כך. מסופר כי הסבא מסלבודקא זצ"ל הורה לתלמידו הגאון ר’ יעקב קמינצקי זצ"ל לקרוא ספר הרפתקאות בדיוני, משום שראה בכך אבן דרך בסיסית להתפתחות תלמידו. הוא סבר כי כך הוא יקבל השראה כיצד לוקחים סיכון ונכנסים להרפתקאה, וכשם שהעולם החיצוני מתפתח מהרפתקאות, כך גם העולם התורני צריך להתפתח מיוזמות חדשות ולקיחת סיכונים.
כשהחזון איש עלה לארץ הקודש, הציעו לו להתיישב ביישוב הישן בירושלים בטענה ששם יוכל להמשיך ולגדול בתורה יחד עם גדולי עולם שכבר היו ביישוב. החזו"א בכל זאת בחר להתיישב ביישוב החדש, כיוון שבכך יבנה את עולם התורה של היישוב החדש. הוא אמר כי אם יצליח – מה טוב, אך אם יכשל חלילה – הוא ילך איתם יחד לגיהינום. באמירה זו ביטא החזו"א החלטה יוזמתית שיש בה סיכון, ולימדנו כי כך היא הדרך לגדול ולהתפתח בתורה.
אחת מהיוזמות של הגרי"ס היה להוציא ירחון בשם 'תבונה' שבו יווצר שיח רחב בין עובדי ה', ובספרו אור ישראל (מכתב כט) כתב כהקדמה להוצאת הירחון, שהאדם צריך ללמוד לקחת סיכון בלימוד התורה.
הגרי"ס אף נתן לכך דוגמה לקחת סיכון ולהביע את עצמנו גם כשהדבר לא בהיר לנו מספיק, ועל ידי שיח פורה עם בן שיחנו אט אט תתפתח ותתגלה האמת. בדומה לכך אמר הרב מבריסק זצ"ל, כי דיבור בלימוד משמעותו לומר לחברותא את המחשבות מיד, עוד לפני ששקלנו ועיבדנו אותן היטב. ואכן אילו רק נתבונן בדבר, נוכל להבחין ביוזמות רבות למכביר, כמו ללכת לדבר ולהחכים מרב גדול, על אף הבושה והחשש מלומר דברי הבל. או לנסות לפעול ולעשות נפשות לתורה וכדומה.
כשם שבעולם המסחר הפועל הפשוט שרק ממלא אחר הציווים בלי להסתכן, אינו יכול להגיע ולהתפתח רחוק מידי, ואילו היזם שלוקח סיכון פעמים רבות מגיע רחוק, כך גם בעולמה של תורה, אילו לא נשכיל להשתמש בכח היוזמתי שלנו לקחת סיכונים מאתגרים, לא נצליח להתפתח ולהגיע רחוק חלילה.
ברור אפוא כי התביעה ליזמות ולקיחת סיכון אינה קריאה להפקרות חלילה, אלא קריאה להבנה שהפעלת כח היזמות הטבעי שלנו בעלמנו הרוחני, מביאה את היכולת שלנו להתפתח בעולמה של תורה.