תחילת הפורענות
ביום י' בטבת אנו צמים ומציינים את התחלת הפורענויות שבאו על ישראל, ביום זה פתח נבוכדנצר מלך בבל במצור על ירושלים אשר הביא בסופו לחורבן בית מקדשנו בעוונותינו הרבים, המצור היה השלב הראשון בחורבן הבית כמבואר בחיי אדם (הלכות ת"ב ס"ג), אחריו הובקעה העיר ואחריו אף נחרב ונשרף.
כה רבה חומרתו של צום זה עד כי כתב האבודרהם בהלכות תעניות, (מובא בב"י תק"נ), שאם היה חל בשבת לא היה נדחה, מפני שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים. ושומה עלינו להבין במה נשתנה צום זה שדוחה שבת יותר משאר הצומות על החורבן.
וביותר יש להתבונן, הלא כל זמן מזמני השנה מגלם וטומן בחובו את כוח היום אף בימינו אנו, כך שעבודתנו בעת הזאת היא בהתאם לאותו כח, בפסח ישנו כח מיוחד של אמונה ויציאה לחירות, בתשעה באב יש בחינה של חורבן מחודש, וכן כולם. אולם מהו העניין הטמון ביום עשרה בטבת? הרי אנו נמצאים אחר החורבן, ומהו העניין בציון יום התחלת הפורענות? נראה אפוא, כי ל'התחלת הפורענות' יש ממד בפני עצמו עוד טרם החורבן עצמו, ואם כן עלינו להבין מהו אותו ממד, ומהי העבודה הנוגעת אלינו בעקבותיו?
עיקר הדבר שמעמיד את קומת כלל ישראל כעם ה', הוא הבירור וההבדלה שלנו מבין האומות, וכמ"ש (ויקרא כ, כו) "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל את אתכם מן העמים להיות לי", תביעתו של הקב"ה מאיתנו היא להיות נבדלים מאומות העולם ורק על ידי כך יש לנו כח להיות קדושים ולגלות את קדושת ה' בעולם.
חומת ירושלים גילתה את הנבדלות של כלל ישראל מבין האומות, החומה העמידה שלישראל יש חיות ועולם פנימי עשיר מעצמם, ולא רק שאינם זקוקים לעולם שמבחוץ הם מחפשים להבדל ממנו. תחילתו של חורבן הבית היה בכך שחטאו ישראל והחלו להזדקק לעולם שמבחוץ, עולמם של אומות העולם. גם תרגום התורה ליונית שנעשה בימים אלו כפי שאנו מזכירים בסליחות, היא פעולה המורה על טשטוש הגבולות ושייכות של ישראל עם האומות.
בשל חטאם של ישראל שהחלו מתערבים עם האומות, הבורא עולם שלח את נבוכדנצר לצור על החומה, וכמ"ש בילקוט שמעוני על הכתוב הנ"ל (רמז תרכו) וז"ל, "אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו" המצור מבטא שהגבול והנבדלות של כלל ישראל כבר אינו בטוח וניתן לקרוא עליו תיגר, ואף המוות שבא בעקבות המצור גילה שישראל אינם חיים מתוכם בלבד, אלא נזקקים לעולם שבחוץ, ואם אין גישה לעולם שבחוץ הם מתים.
עבודתנו בפרט בימים אלו צריכה להיות באותו התחום של 'התחלת פורענות', ישנו טשטוש נורא בין עולם של תורה לעולם של אומות העולם, פעמים רבות נוצר עירוב מושגים ותחומים חיצוניים לתוך עולם של תורה, כמו הטשטוש בין מוסר לפסיכולוגיה וכדומה, בזאת יש לנו מקום גדול לעבודה, להעמיד חומה וגבול, להתבונן ולברר שהחיות שלנו באה מעצמנו מתוך התורה דווקא ואיננו זקוקים להעשרה חיצונית.
המצור הוא תחילתו של תהליך של חוסר נבדלות אשר הביא בסופו של דבר לעירוב גמור ופריצת החומות, ולהיעדר קביעות מקום להשראת השכינה בעולם ובאדם בחורבן ושריפת הבית והריגת גדליה בן אחיקם. בראשית הקלקול כבר טמון כח החורבן כולו, וכמ"ש (סנהדרין צו, ב) שבשעה ששרף נבוזראדן את בית המקדש יצאה בת קול ואמרה, "עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת".
אם נעמיק ונתבונן נבחין כי עבודתנו בימים אלו גדולה במידת מה מעבודת שאר ימי החורבן, שכן כעת אנו עוסקים בסיבת החורבן כולו, ונידונים האם ימשך החורבן ח"ו או שכבר נגאל, וכמ"ש החת"ס (תורת משה ויקרא, דרשות לז' אדר) שהוא יום הדין על הגאולה. ולכך בימים אלו אנו נדרשים ביתר שאת לבדל ולברר עצמנו מן העמים כדי שנוכל לזכות שישמיענו הבורא "אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם שלי", שזהו הבסיס לבניין קבע של השראת השכינה בעולם ובאדם, ולכך נתייחד יום זה יותר משאר צומות החורבן.