המצור על ירושלים שהחל ביום עשרה בטבת היה תחילתו של חורבן הבית. זמן מה לאחר מכן נפרצה החומה והובקעה העיר, ולאחר מכן נחרב ואף נשרף בית מקדשנו בעוונותינו הרבים. ביום זה אנו מציינים את תחילת הפורענות. חומרתו רבה משאר צומות החורבן, עד כדי כך שיש אומרים שהיה דוחה שבת (אבודרהם הלכות תעניות, הובא בב"י תק"נ).
אכן תחילת החורבן כבר טומנת בחובה את החורבן כולו, כפי שאמרו חז"ל (סנהדרין צו, ב): בשעה ששרף נבוזרדאן את בית המקדש יצאה בת קול ואמרה, "עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת". ועלינו להתבונן מדוע וכיצד תחילת הפורענות מלמדת ומבשרת על החורבן כולו?
כאשר נתבונן על מהות המצור נבחין, שבשונה מכלי המלחמה הרגילים הפוגעים בצורה חזיתית ביריב, המצור יכול להרוג בלי לירות ולו כדור אחד בודד. הוא אינו פוגש את היריב באופן חזיתי, אלא חוסם לו את מקורות החיים וממילא היריב נכנע. לשם כך ישנו תנאי הכרחי – שהנמצאים לפנים מן החומה יהיו זקוקים ותלויים בעולם שבחוץ, רק כך המצור יהרוג אותם. אך כל עוד יכולים להתקיים מעצמם מעולמם הפנימי בלי כל צורך מבחוץ, הרי שימשיכו להתקיים, והמצור לא יפגע בהם כלל.
יהודי צריך לראות ולחיות את העולם בצורה שונה לחלוטין מגוי, התזונה שמעניקה לו חיים – שונה לחלוטין מתזונתו של הגוי. יהודי רואה את העולם כולו כמקום עבודה: אכילתו שנתו וכל מציאות חייו נוגעת לעולם של קדושה ועבודת ה', ואילו הגוי רואה בזה עולם זר ואחר לחלוטין.
ואכן בתחילה מקור חיותם של כלל ישראל היה מתוך היהודי שבהם, מתוך בית המקדש שהיה בית חיינו, בלי כל צורך מבחוץ. מחמת כן שום מצור לא יכל לעולל להם כל רע. אולם ברבות השנים החילונו להזדקק גם לעולם שבחוץ ולא ניזונו רק מעולמנו הפנימי, ואו אז בית המקדש כבר לא היה בית חיינו לחלוטין, וכך המצור החל ללחוץ ולהכריע אותנו רח"ל.
וכך אנו אומרים בסליחות ליום זה: "אבותי כי בטחו בשם אלו' צורי גדלו והצליחו וגם עשו פרי, ומעת הודחו והלכו עמו קרי, היו הלך וחסור עד החדש העשירי". כלומר: כאשר כלל ישראל בטחו וניזונו אך ורק מיהדותם, אזי גדלו והצליחו לתת פירות. אך כאשר כבר החלו להזדקק לעולם החיצון, ולא בטחו והתמלאו רק מיהדותם, החלו להיות הלך וחסר עד שהמצור הצליח להלחם בהם ולהכניעם.
המסר הנוקב שאנו מקבלים ביום זה הוא, שהריקבון התחיל בתוך ישראל עצמם, שהחלו להזדקק מעט לעולם שבחוץ, ולא היו מסוגלים לספק את כל חייהם בצורה יהודית. ואותה פזילה, קטנה ככל שתהיה, היא היא מהווה ומגלמת את תחילת החורבן המבשרת על חורבן גמור. בראשית הקלקול כבר טמון החורבן כולו, כמו שמום קטן פוסל את הקרבן כולו לחלוטין על אף שרובו שלם.
יתירה מכך, כאשר אנו ניזונים מעצמנו לחלוטין, אומות העולם אינן נוגעות ומתקרבות אלינו, משום שאנו שונים ולא שייכים אליהם כל עיקר. אך ברגע שאנו ניזונים אף מהם ונזקקים גם להם, הרי שכבר איננו משהו אחר כל כך, ואו אז הם צרים עלינו ומבקשים את נפשנו.
כיום בעוונותינו הרבים ישנו טשטוט גבולות, פעמים רבות נוטים אנו להיות ניזונים אף מהעולם שבחוץ, ולכך בפרט בימים אלו עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו יכולים לחיות את החיים שלנו בלי כל ענין מבחוץ? האם אנחנו יודעים להתמודד עם החיים שלנו בצורה יהודית בלבד?
עלינו לבחון ולהתבונן מהי תזונה יהודית, וכיצד ניתן להיות ניזונים ממנה לחלוטין בכל תחומי החיים, בלי שום צורך בעולם שבחוץ, ובזאת אפוא נזרז את בנין בית חיינו אשר רק ממנו נתקיים ונחיה לעד, במהרה בימינו.