קבלת התורה נעשתה מתוך התפתחות והתעלות ממדרגה למדרגה: תחילה אמרו ישראל "נעשה ונשמע", ובאמירה זו הם קיבלו עול תורה מתוך בחירה. לאחר מכן התעלו עוד ונכנסו לתחתית ההר. בשלב זה כוח הבחירה שלהם כבר נחלש, כדברי רש"י שכתב (דברים ל"ג, ג'), שכשנכנסו תחת ההר נפשם הייתה "צרורה בצרור החיים" וצרור הינו מלשון קשר. כאשר כלל ישראל נכנסו תחת ההר הם כבלו וקשרו עצמם תחת עול תורה, והתעלו על מעלת "נעשה ונשמע" שנאמרה מתוך בחירה ורשות עצמית בלתי מוגבלת, ונכנסו למצב שבו רשות עצמם כבר כן מוגבלת, אך עם זאת עדיין נשארו בחיים, נשארה בהם חיות עצמית.
ובעת התרוממו עוד, ושמעו את הדיבור יוצא מפי הגבורה לדבר עמם, פרחה נשמתם ואיבדו את חיותם העצמית לגמרי, וזו היא המעלה הגבוהה ביותר בתהליך קבלת התורה. ואכן שומה עלינו להתבונן בדבר – הלא לקבלת התורה אנו נדרשים לבחירה, ואילו למתים חופשי, ומדוע אפוא פסגת המעלה בקבלת התורה היא דווקא פריחת הנשמה ואיבוד החיות?
יום מתן תורה מתואר כיום החתונה (משנה תענית ד', ח'), קשר של נישואין משמעותו להעמיד את רצון השני במרכז החיים, וגם כשהוא מנוגד ולא מתאים לרצוננו האישי, עלינו להתעניין בו ולהעמיק בו עד כדי שהרצון האישי שלנו נדחק הצידה. בזה נבחן קשר הנישואין. ככל שיותר קשורים, יותר מחויבים להעמיד את רצון השני במרכז.
היסוד המרכזי עליו מונח קבלת התורה כולה, הוא העמדת רצונו של הבורא במרכז החיים. עלינו לשים את רצון ה' במרכז חיינו, באופן כזה שרצונו ממלא הכל ורצון הבריות 'מת' לעומתו. החיים האישיים מסתלקים ופורחים אל מול נוכחות רצון הבורא. זהו אפוא עומק הביאור במה שאמר אחד מגדולי הדורות, כי כל מצוות התורה אחת הן – קיום רצון הבורא יתברך, שכן תכלית קבלת התורה היא להביא למצב שהתורה תופסת מרכז אצל האדם עד שממילא שאר רצונותיו האישיים פורחים ומתים.
וכך קיבלו ישראל את התורה: תחילה קיבלו על עצמם עול תורה מתוך בחירה גמורה, ולאחר מכן עלו מדרגה וקשרו את עצמם להיות מחויבים אך ורק לדבר ה', ובעת דיבור השכינה, איבדו לחלוטין את כח החיים ומתו. זאת משום שרצון הבורא נכנס ונכח בתוכם ממש, עד שלא היה שום מקום לחייהם הפרטיים. הדיבר "אנכי" שיצא מפי הגבורה נכנס בהם והמית אותם. רצון הבורא העומד במרכז החיים דחק את הרצון האישי עד שמת, הסתלק ופרח מן העולם.
איננו מורגלים לחיות בתפיסה שכזאת. תפוסים אנו ברצונות ומחשבות אישיות, מורגלים אנו לעבוד וללמוד רק היכן שיש לנו טעם והנאה, מחפשים כל העת להתאים את התורה לרצונות האישיים שלנו, דעתנו האישית נוכחת מאד ועומדת תמיד במרכז חיינו והכל סובב סביבה. מסדר קבלת התורה למדנו כי רצונו של הבורא הוא זה שצריך לעמוד במרכז, עד כדי מיתה וסילוק רצונותינו האישיים.
נוכל לבחון זאת במקרים שבהם קשה לומר הוראה של תורה מחמת חוסר התאמה לתרבות הציבור. כמו כן ניתן להתבונן במקומות שבהם אין הכרעה הלכתית ברורה, האם הנושא שלנו הוא 'מהו רצון ה", או 'איך מסדרים ומפשרים את התורה לפי מה שמתאים לדעותינו ורצונותינו'. אם חפצים אנו לקבל את התורה, עלינו להכין את עצמנו ולהתבונן עד כמה רצון הבורא יכול להיכנס ולתפוס מרכז בחיינו, עד כדי סילוק ופריחת רצונותינו האישיים.
מהותו של עבד היא "מצווה ועושה" וכך גם רצונותיו האישיים מנותבים לרצון אדונו. אם חפצים אנו להיות עבדי ה', הרי שהלימוד וקיום המצוות שלנו צריכים לבוא מתוך תפיסה שאנו מצווים ועושים: כך ציוונו הבורא, ורצונו הוא זה שעומד במרכז, עד כדי דחיקת רצונותינו האישיים. רק אחר תפיסה זו, החיפוש אחר הטעמה וחיבור בעבודת ה' יהיה מכוון ומנותב אף הוא לעשיית רצון הבורא העומד במרכז.
קבלת התורה כמוה כקשר של נישואין, צריכה להעמיד את התורה במרכז חיינו, ועל אף שדעת תורה מנוגדת לרצוננו, עלינו לעמול ולהעמיד אותה במרכז, וככל שיתעצם הקשר, התורה תמלא את חיינו ואילו רצוננו יפרח ויסתלק.