סוגיית הביטחון העצמי שלנו מעסיקה אותנו רבות החל מהיותנו צעירים, ואינה מרפה מאיתנו גם כאשר אנו הולכים ומתבגרים. ואף כי הביטוי לכך משתנה בהתאם לגיל, ליבת הסוגיא עודנה נוכחת וקיימת כמעט בכל שלב בחיים. ואכן, כיום העולם בחוץ מציע מגוון דרכים ופתרונות להעצמת הביטחון, אולם נדמה כי בתור בני תורה עלינו לנסות ולקבל מענה לסוגיה זו דווקא מתוך התורה עצמה.
לעיתים אנו רואים כי ככל שהאדם גדל הסוגיא תופסת אצלו יותר ויותר מקום. ויתירה מכך אף נראה, כי דווקא בקרב ציבור בני התורה הנושא בוער אף יותר. ועל פניו מתופעות אלו אנו יכולים להתחיל לנסות וללמוד מי הם מפסידי הביטחון, ומה הם הכלים והדרכים להשגתו.
אחד מהגורמים המרכזיים הפוגעים בביטחון העצמי שלנו הוא השאיפה והרדיפה אחר השגת יעדים. פעמים רבות אנו מנסים להציב לעצמנו יעדים אותם אנו רוצים להשיג, כאשר כל המבט השאיפה והתכלית מבחינתנו היא אך ורק להגיע כבר אל היעד, ואילו הדרך עצמה נתפסת אצלנו כמכשול אותו יש רק לצלוח ולעבור.
נטייה זו גורמת לנו להתמקד בתוצאה בלבד ולא בדרך, ומשכך גם הביטחון העצמי שלנו מתבסס רק על השגת יעדים, וכאשר השגנו את היעד אנו חשים תחושת ביטחון, אך כל עוד הוא עדיין לא הושג, אנו חשים חסרי ביטחון לחלוטין. ולכך ככל שהאדם מתבגר, הוא נוכח לראות כיצד רוב היעדים והשאיפות שלו לא התממשו, וכל עוד עיקר משאלתו היא חיפוש אחר יעדים והישגים, הרי שחוסר הביטחון שלו רק ילך ויתעצם.
בקרב בני התורה הסוגיא גדולה עוד יותר, משום שאנו נוטים להשיג כל העת את השורה האחרונה, את מסקנת הסוגיא ואת הכרעת ההלכה, וכל עוד אנו לא מקיימים את ההלכה כפי הכרעתה הסופית והמדויקת אנו חשים חוסר ביטחון מוחלט, שכן אנו לא חיים את הדרך והיכולת לעבוד, אלא את התוצאה וההישג הסופי.
אולם באמת תפיסה זו בטעות יסודה, משום שעיקר רצונו
של הבורא הוא דווקא בעבודה ועשייה ולאו דווקא בתוצאה, כפי שנראה בדברי הרמח"ל במסילת ישרים (א) שתכלית עבודת האדם בעולם הזה היא תמיד "פנים ואחור". התכלית היא בעבודה תמידית, ולא בהשגת יעדים.
דרך האדם לראות את עצמו כל העת ביחס לאחרים. ואכן כל עוד העיקר הוא השגת יעדים ותוצאות סופיות, כשאדם רואה מימין ומשמאל אנשים שהשיגו תוצאות בעוד שהוא עדיין לא השיג, הרי שזה פוגע ומחליש את ביטחונו העצמי, שכן רק התוצאות משמעותיות ואם אין תוצאות – יש כשלון. אולם אם העיקר הוא הדרך ועבודת החיים, הרי שלא נעשית כל השוואה בין דרכו של אחד לחברו, שכן על כל אחד לפעול בצורה הנכונה לו, בהתאם לכוחותיו ותכונות נפשו.
כאשר אנו תופסים שהעיקר היא העבודה ביטחוננו העצמי גדל, שכן יכולת העבודה אינה תלויה בהישג כזה או אחר, אלא בעצם היכולת התמידית שלנו לעלות ולגדול, יכולת זו מקנה לנו ביטחון בעצם היותנו בעלי עבודה, שכן עיקר המבט אינו על התוצאה וההישג הסופי אלא על הדרך ועבודת החיים.
דוגמא מצויה לכך היא החיפוש אחר תפקיד תורני, אנו בטוחים שרק בעל 'שטעלע' השיג את מבוקשו ובטוח בעצמו, שכן הוא יכול ללמד להשפיע על אחרים, אולם אנו שלא קיבלנו תפקיד, כנראה חסרים ופחות שווים.
ואכן על כך ראוי להביא את דברי ר' איצלה מוולאז'ין בהקדמתו לנפש החיים, שאביו הגר"ח היה מעורר כל העת שכל אדם באשר הוא לא נברא אלא להועיל לאחרים. ובדבריו יש להתבונן, וכי יעלה על הדעת שכולם צריכים להיות בעלי תפקיד ושררה?
מתבאר מדבריו, שהתועלת לאחרים היא אינה דווקא במסירת שיעור או בתפקיד ציבורי כלשהו, אלא בעצם עבודת האדם והתמודדותו הוא מועיל לאחרים, הדרך שבה הוא מנסה להתפתח ולגדול עוד ועוד, היא זו שמועילה ומשפיעה על הסביבה כולה. וכשנתבונן בדבר נבחין כי תפיסה זו יש בכוחה להעצים את ביטחוננו העצמי, מעצם היכולת הנפלאה שלנו לעבוד ולהשפיע על עצמנו וזולתנו.