א.
בהיכלי התורה מקובלות שני אופני גישה לעבודת הימים הנוראים וימי החג הבאים אחריהם: גישה אחת היא ההכנה לקראת קבלת עול מלכות שמים, העומדת במרכזם של ימי הדין. באופן הזה היה גם המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל נוהג להדריך בוועדים ובשיחות שהיה מוסר במהלך אותה תקופה מדי שנה בשנה.
גישה אחרת מעדיפה את ההתמקדות בימי הדין האלו בהיבט של תשובה ושל הרצון להשתנות. אנו רוצים לצאת מהימים האלו כאנשים שונים, טובים יותר, מאשר איך שנכנסנו אליהם, ולהגיע לשנה הבאה מוכנים יותר.
אלא שכאשר אנו מדברים על תשובה, אנו בדרך כלל מוצאים את עצמנו עומדים בפני בעייה. אם על תשובה מבוססת קבלת החלטה חזקה להשתנות, אנו עלולים לראות די מהר שכוחה של ההחלטה האמיצה דוהה מהר מן הצפוי. לפעמים היא מתפוגגת כבר בימים הקצרים שבין יו הכיפורים לסוכות; לפעמים היא ממשיכה אתנו הישר אל ה"צילא דמהימנותא", אבל מתקשה להחזיק מעמד בשגרה התובענית של החורף שאחריהם. וגם אם נצליח, בעזרתם הנדיבה של תזכורות ופטנטים למיניהם, לשמור על אותה קבלה שקבלנו עד ליום כיפורים הבא, לא בטוח שנגיע אל היעד; לכל היותר, נוכל לטפוח לעצמנו על השכם בסיפוק שאכן, עשינו את זה; הצלחנו להחזיק בקבלה שקיבלנו על עצמנו, להתמיד בה ולהטמיע אותה בחיי היום-יום שלנו. אבל האם היא הצליחה להתניע את השינוי המיוחל? ספק גדול.
קל להבין גם מדוע. קבלה שמבוססת על החלטה אינה צומחת מתוך ההיכרות העמוקה שלנו עם עצמנו ואם הסיבות והמעכבים שהרחיקו אותנו מן הדרך. היא מבוססת על הכרה מהו הדבר הנכון, ורצון להיצמד לאותה הכרה. אבל החיים עצמם, מארג האישיות שלנו, נשארים מאחור. הם לא יוצרים הזדהות עם ההחלטה, וממילא היא גם מתקשה לחלחל ולהביא לשינוי אמיתי.
ב.
זאת מחשבה שעלולה להיות מייאשת, שהרי מי מאתנו באמת מכיר את עצמנו מספיק טוב בשביל לתפור את המסלול הנכון להשתנות? זאת משימת חיים, והיעד נראה לנו רחוק וקשה להשגה.
למעשה, נראה שדווקא הסוגיא השנייה של חגי תשרי – קבלת עול מלכות שמים – יכולה לסייע לנו לחזור בתשובה. שני ההיבטים אינם נפרדים זה מזה, אלא נדרשים אחד לשני, והעובדה עליהם ממשיכה באופן טבעי אל ימי הסוכות.
גם בנוגע לקבלת עול מלכות שמים אנו נוטים ליפול לאותה מלכודת שטומנת לנו ההבנה המקובלת בדבר מצוות התשובה: התפיסה שקבלת עול מלכות שמים מבוססת על החלטה חזקה, כזו שמנותקת מהחיים האישיים שלנו. שכל מה שנדרש זאת צייתנות מוחלטת, או יותר מדוייק: החלטה לנהוג בצייתנות מוחלטת. והחלטה, כאמור, היא משהו שלא צריך להיות מחובר לחיים שלנו בשביל לעבוד.
אלא שלמעשה קבלת עול מלכות שמים מבוססת על משהו אחר. קבלת מלכות שמים היא פתח לקבלת עול מצוות, כמבואר בחז"ל. אלו הם שני דברים, כאשר הראשון מאפשר את השני. לכן אנו קוראים פרשה ראשונה של קריאת שמע, שעניינה קבלת עול מלכות שמים, לפני פרשה שנייה, שהיא קבלת עול מצוות.
קבלת עול מלכות שמים לא מבוססת על החלטה, אלא על כך שאני נמצא בעולם של בורא העולם, בצורה הפשוטה ביותר של הדבר: אני, שהגוף שלי, נמצאים בעולם בתוך העולם של בורא העולם. אנחנו תחת הרשות שלו. אתה נמצא במקום שבו המלך נמצא; אתה והוא נמצאים באותו המקום.
ג.
איך קבלת עול מלכות שמים מכינה אותנו לקבלת מצוות? מפורסם בשם הגר"א – למעשה הדבר מופיע כבר אצל רבנו פרץ, ואפילו אצל חז"ל – שמצוות ברית מילה היא ההכנה לשאר המצוות. לכן היא נקראת ברי"ת – שכן היא זו שמאפשרת את החיבור בין היהודי לבין שאר תרי"ב המצוות.
ברית מילה עניינה הוא קדושת הגוף, וזהו גם עניינה של קבלת עול מלכות שמים. היא מכינה אותנו, את המציאות הפשוטה שלנו, כך שהיא תתאים לעבודת המצוות. קבלת עול מלכות שמים אינה מבוססת רק על החלטה; היא מבוססת על הכנסה של המציאות הפשוטה שלנו, של הגוף שלנו, לתוך העולם של בורא העולם.
אותו יסוד מבואר גם ברמב"ם (פ"ד מהלכות תפילין, הלכה כ"ה-כ"ו):
"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק".
הרמב"ם לא אומר שהאדם צריך להחליט בשביל שהתפילין יפעלו עלינו את פעולתם. מצוות תפילין גורמת לנו באופן ישיר להיות בעולם של הקב"ה. מהסיבה הזאת, לומד הרמב"ם, מי שאינו מניח תפילין בשעת קריאת שמע הרי הוא כמעיד עדות שקר בנפשו:
"אע"פ שמצותן ללבשן כל היום, בשעת תפלה יותר מן הכל. אמרו חכמים: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו".
קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אינה אפשרי בלי התפילין. קבלת עול מלכות שמים דורשת השתתפות של הגוף בעבודה, ותפילין דורשים את ההשתתפות הזאת. תפילין צריכים נקיות הגוף בדיוק בשל כך: עניינה של המצווה הוא להפוך את הגוף שלנו למקום שבו ניכרת מלכות שמים.
ד.
הדבר הזה פותח לנו פתח גדול לעבודה בכלל ולעבודת התשובה בכלל. אנו נוטים לחשוב שעיקר העבודה מבוססת על לימוד והבנה. אלו כמובן חשובים, אבל אנו נוטים לזלזל במקומו של הגוף בעבודה. אלא שקבלת עול מלכות שמים מבוססת דווקא על היסוד הזה: על היכולת לשתף את הגוף שלנו בעבודה. כפי ששומר שעומד בארמון המלוכה אינו זז, גם קריאת שמע שלנו צריכה להיעשות בשיתוף של הגוף, שישקף את היראה מפני הקב"ה. בתפילה אנו צריכים לא רק לכוון בדעתנו שאנו עומדים בפני מלך מלכי המלכים, אלא גם להעמיד את הגוף שלנו באופן שמבטא את העובדה הזאת.
העבודה שלנו צריכה לא רק להתגבר על הגוף, אלא לשתף אותו בה. כשחז"ל דברו על הקובע מקום לתפילתו הם לא דברו על מי שקובע מקום בלב, אלא בגוף. הישיבה שלנו, העמידה שלנו, ההליכה שלנו – הפעולות הפשוטות שאנו עושים אם הגוף – צריכים לשקף את הנכוחות של בורא העולם.
באופן הזה, עבודת השם יכולה להיעשות דבר שאינו מנותק מאתנו. כאשר גם הגוף לוקח חלק בעבודה ומבטא את הנוכחות של בורא העולם, כאשר הברי"ת של קדושת הגוף נעשית, המצוות כולם יכולות להשפיע באמת עלינו ולשנות אותנו באמת
פורסם במקור – קולמוס, משפחה