הלויים נצטוו להרים מן המעשר שלהם עוד מעשר.
בהרימכם את חלבו ממנו – תרגום: משופרא, החלק המשובח, כמו אצל קין, שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן.
רמב"ם פ"ז מאיסורי מזבח הלכה יא:
"מאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו'"
הרוצה לזכות עצמו – ולא לזכות לעצמו, משמע לשון זיכוך – שרוצה לטהר עצמו – יכוף יצרו הרע וכו'. שבזה הוא מראה שהוא מופרש מהגשמיות, שחלקו המובחר הוא עם הרוחניות והקדושה. הוא משתף את מידות נפשו, את עצמו, בזה שהוא נותן למצווה מהכי יפה ומשובח שיש לו.
מזה לומדים שכל דבר נמדד מאיך שאדם מתייחס למצווה שהוא עושה. האם הוא מביא למצווה מהדבר הפחות משובח או היותר משובח. האם הוא נותן למצווה מהמקום הכי פנימי ורוחני של נפשי. שכן האדם גם כן נמדד ומחולק להרבה שלבים והרבה דרגות. והחלק הכי יפה ומשובח זה החלק ששייך לעולם הבא. יש עולם הבא ושי עולם האמצעי ויש עולם הזה. ומה שאדם עושה מהחלק הכי משובח והכי יפה זה מקביל לחלק העולם הבא שלו. ואם הוא משאיר לעצמו המשובח ולצדקה ולמצווה הוא נותן מהפחות ומהגרוע בזה גופא הוא מראה באיזה דרגה הוא עומד.
זה לשון הרמב"ם: שיכוף יצרו הרע – זאת אומרת, החלק שנוגע לעולם הזה – שיכוף את יצרו הרע הזה, עצם הנתינה, בזה הוא גופא פועל על נפשו לטהר ולזכות את נפשו גופא. לשפר את עצמו.
בהקדישו את חלבו ממנו נקרא חלב מהחלק הכי משובח והכי יפה זה לא נאמר על עצם התרומה, אלא על התרומת מעשר מן המעשר. מה שהוא לוקח מתוך התרומה. וזה נאמר על מתנות הלויים. לקחת מתוך התרומה להוציא את הכי יפה והכי משובח.
זה חלק שבנפשו שהוא מופרש מעולם הזה, וזה עניינם של חלק לוי, שלא קיבלו חלק בא"י הם ניתנו לכתחילה לקבל חלק בא"י הגשמית, רק החלק הרוחני – המתנות – מגיע אליהם, ומזה הם גם מביאים מתנות. ועל זה נאמר ברמב"ם שלא שבט לוי בלבד וכו'. והם צריכים מזה להוציא החלק המשובח, וזה המעשר מן המעשר.
וגם בבית שני, שעזרא קנס את הלויים, שכן רק הלויים הבעלי מומין שלא היו ראויים לשיר עלו, אבל שאר הלויים שהיו ראויים לנגן לא עלו, ועזרא קנסם מהאי טעמא עצמו.
החלק של השירה זה החלק הכי פנימי של הלוי, זה החלק שמשבח ומפאר, ואלו שלא עלו עזרא קנסם. השירה נוגעת לעמקי הנפש, ולכך התורה נתנה את החלק הזה ללויים. ואלו שלא רצו לעלות זה היה משום שהם אמרו שבית שני אינו במדרגה של בית ראשון, ולכן רצו לחכות לבית שלישי. אבל הם לא הבינו שמה שבית שני אינו במדריגה של בית ראשון זהו בהשראת השכינה, אבל מ"מ היה להם להרגיש שיש בחינה שבה בית שני הוא יותר: גדול יהיה כבוד הבית וכו', וזה הבחינה של כל הגילויים של התורה שבעל פה שהם היו צריכים לגלות בבית שני. והם לא הרגישו בזה, לא תפסו, ולא עלו, ולכך עזרא קנסם שהמעשר הזה שנותנים ללויים, אותו מקום שממנו צריכים לתת שופרא דשופרא של מעשר מן המעשר, את זה הוא חיסר מהם. הם היו חסרים בתפיסה של היופי, של המשובח, הם היו צריכים לתת את המעשר מן המעשר לבית שני.
תוספות מביא שם שעזרא הוא מלאכי, ומלאכי תבע את אלו שביזו את שלחן השם. עזרא הוא זה שתבע את הלויים על שלא תפסו את היופי המשובח הזה.
במועד אנחנו לא אותם אנשים שאנחנו כל השנה. אנחנו חיים במצב יותר מרומם וגבוה. ועל זה קאי איש כמתנת ידו – שאדם יתן את החלק היותר מרומם, וזה גופא עניין המועד, שאדם יהיה יותר גבוה, יותר משובח, יותר יפה מכל השנה. ועל זה בא איש כמתנת ידו, שאדם יביא את כל נדרותיו ונדבותיו כשהוא במצב הזה. זה לא שהפסוק בא לתת עצה טובה שאם אתה בירושלים תנצל את הזמן ותביא את כל החובות. אלא שכעת, שאתה במצב יותר גבוה, תביא את הקרבנות שהם מזככים את הנפש.
וודאי שזה מדבר אלינו. אנחנו לא אותם אנשים שהיינו לפני החג. וכל שכן שאנחנו יושבים בצוותא במקום קדוש הזה, בשמחה יחד, איך אפשר שלא להגיע מזה להתרוממות. וכל אחד יכול להיות גבוה וגבוה ועוד יותר גבוה. והאר"י ז"ל זכה לרוח הקודש דרך שמחה של מצווה. וכל אחד, איש כפי מתנת ידו, יכול לגלות בעצמו. וכל שכן שמגיעים ביחד. ויחד עם האושפיזין אנחנו מתעלים.
שבעת ימים של ישיבה בסוכה הם ימי עליה והתרוממות ואחר כך, כל האזרח בישראל – ממילא זה מרומם את כל האזרח בישראל. אם אנחנו יושבים ביחד, לא רק באהבה של אחד לשני, אלא גם בפועל ממש, אין דבר מרומם מזה.
פורסם במקור – קולמוס, משפחה