שאיפה הינה כח מרכזי המניע ודוחף את האדם במשך חייו, כבר בהיותו צעיר לימים כח השאיפה דוחק ודוחף אותו להתקדם עוד ועוד. אולם פעמים רבות אנו נוכחים לראות אנשים ששואפים ומגיעים להישגים תורניים נאים ומרשימים, ועם זאת ניכר כי הם אינם גדלים ומתרוממים, לעיתים אף הם בעצמם חשים, שההישג לא גידל ולא רומם אותם בסופו של דבר, ומהי סיבת הדבר?
כיום אנו נוטים לראות את עולם השאיפות שלנו בדומה לעולם השאיפות של העולם החיצון, אנו רואים כיצד ניתן להגיע להישגים מרשימים ומתקדמים שבעבר לא ניתן היה להשיג אותם, כמו בתחומי הספורט המדע והטכנולוגיה וכדומה, ומקישים מכך אל עולם השאיפות שלנו, כביכול הנה גם אנחנו יכולים לשאוף להשיג יעדים גדולים ומרשימים, כמו לשבת וללמוד זמן רב ברציפות, לסיים ספרים רבים וכדו'.
אולם האמת היא שישנו הבדל מהותי בתכלית בין מה שהעולם בחוץ מחפש באדם, לבין מה שהבורא עולם מחפש באדם. העולם החיצון תר אחר מטרות, עמידה בתקנים וביעדים והשגת הישגים מרשימים, הוא אינו מעונין באדם עצמו, כי אם בתוצאה ובתפוקה שתצא ממנו, ואכן, החומר האנושי מסוגל להפיק מעצמו תוצאות כבירות, שרק ילכו ויתעצמו ככל שהדרישה תלך ותגבר.
לעומת זאת הבורא יתברך מחפש את בניית קומת האדם, תכלית קיום התורה והמצוות עומד לצורך תיקון האדם גדלותו ורוממותו, גדלות זו אינה נבנית על ידי הצבת יעדים מוגדרים מראש, כי אם על ידי עבודה אישית כל אחד לפי כוחות נפשו ומציאות חייו.
חינוך על פי תורה אינו צופה מראש מה יצא מהאדם, הוא תובע ממנו לגדול, אך אינו תוחם ומשרטט מה יהיה בסופה של העבודה. האדם יכול לגדול ולהתרומם לעין ערוך בלי שום יכולת לצפות מראש איך ומה לבסוף יצא. כמבואר ברמח"ל (דרך ה') כי גם משה רבינו לא ידע עד היכן יכול להיות עומק גדלותו של אדם. אך כאשר השאיפה היא לתוצאות יעדים ועמידה בתקנים, הרי שאנו יודעים כבר לצפות מראש מה אנו מבקשים, ובכך אנו מאבדים את האמונה הבסיסית הנדרשת בעבודת צמיחת האדם.
יתירה מכך, כאשר עבודת האדם היא אך ורק להשגת יעדים ומטרות, הוא עלול לדרוס ולרמוס בדרכו את צרכי זולתו ומשפחתו ולפגוע בהם, מטרתו כביכול מקדשת את כלל האמצעים. אך אם עבודתו היא בניית קומתו עצמו, והיא זו שעומדת במרכז, הרי שבנייה זו מורכבת גם מדאגה למשפחתו וזולתו, אין מטרה אחת בלבד שיש להשיגה בכל מחיר, יכול הוא לכוון את צעדיו באופן הנדרש לאותו הרגע. לימוד התורה וקיום המצוות לא עומד אצלו כמטרה יחידה שיש לקיימה תוך כדי התעלמות מצרכי סביבתו, הוא נבנה וגדל דווקא על ידי ההתבוננות מה נדרש ממני כעת.
ולכך גם כאשר אנו שואפים לנהוג כמו אדם גדול כלשהו, חובה עלינו להיזהר שהשאיפה לא תהיה היעד והמטרה לתפקד כמו אותו אדם, ולהשיג את אותם הישגים שהשיג. אלא כזאת השואפת להיות גם כן אדם גדול, שמגדל ומרומם את האדם שבו – בהתאם לכוחות נפשו ומציאות חייו המשתנה מעת לעת.
כיום אנו חיים בעולם מלא דרישות של יעדים, החל מגיל צעיר אנו נדרשים למבחנים שיעורים וכו', וכך השאיפה שלנו נהפכת להיות עמידה במטרה כמו הצלחה במבחן וכדו', והולך ונדחק לו המבט האמיתי מהי שאיפה נכונה, וזו אפוא הסיבה לכך שניתן לראות אנשים שעל אף ההישגים התורניים המרשימים שלהם, אינם מתרוממים וגדלים, שכן עולם השאיפות שלהם נסוב סביב יעדים, ולא סביב העבודה הבסיסית המתבקשת מעובד ה': לגדול ולהתרומם!
כל בן תורה מחפש לגדול, אך פעמים רבות השאיפות אותם הוא מצמיד לאותו רצון אינם מגדלות אותו ולעיתים אף מפריעות, השאיפות שהוא הציב אלו שאיפות לעמוד ביעד, להיות בתקן, להגיע להישג, הוא אינו מתאים את השאיפה לבניית 'אדם גדול', מחובתנו אפוא לכוון את כח השאיפה שלנו לגדלות ורוממות קומת האדם.