לאחר שעמדנו במאמרים הקודמים, על החובה שיש בנתינת יחס ומשקל נכון לסדרים והתהליכים שבאים מכוח הרצון, ועל הצורך להיות מחוברים אליהם, באופן שכל שלב בהם יהיה חלק מהרצון, ולא רק אמצעי בדרך למימושו, נראה כי עתה נוכל לעמוד ולהתבונן על עומק נוסף.
מהותו של סדר ותהליך אינו רק בכך שהוא חלק מהרצון, אלא שבו עצמו מתבטא הרצון, כך שכלל הסדרים ככל שיהיו, הם כולם מבטאים את הרצון בגוונים שונים. הרצון צריך להיות רעיון שירחף וימצא תדיר במוחו של האדם בכל מהלך סדריו, כך שכל שלב בסדר יביע את הרצון בגוון מסוים.
אם נתבונן שוב בדוגמה של מלאכת האפייה נבחין, כי כאשר אישה אופה עוגה, לא רק שהיא נהנית ומעוניינת בכל שלבי האפייה – מכוח החיבור והאהבה למדידה וללישה ולרידוד, הרצון עצמו מתבטא בכל שלב באפייה, כי אם רצונה שתצא לה עוגה בטעם מסויים, הרי שכל המרכיבים שהיא נותנת בדרך, כולם מבטאים את הרצון שהעוגה תצא באותו הטעם.
וכך הוא הדבר גם ברוחניות, מעת שיעלה על רעיונו של אדם רצון לקיים מצווה, רעיון הרצון מלווה אותו בכל שלב ושלב בקיום המצווה, הוא אינו פועל רק כדי להגיע לרצון שנמצא בסוף הסדר, אלא רצונו מרחף על כל הסדר והתהליך, וכל שלב בגוון שלו, מביע מצד עצמו את הרצון במצווה.
נוכל לחוות זאת במצוות התפילה הבנויה כולה על סדר. לא בכדי ה"סידור" נקרא כך, כולו מבוסס על תהליך השתלשלות שלב אחר שלב, אולם אין זה תהליך שנועד להביא אותנו לרצון נעלם בסופו, אלא כל שלב בסידור – מביע רצון אחד גדול, בגוון מיוחד.
כאשר אדם ניגש לתפילת שמונה עשרה מתוך רצון להתקשר ולדבר עם הבורא שהוא בלתי גבול ומושג, יש גוונים רבים כיצד רצון כזה יכול להתבטא, הוא יכול להיות בחוסר מסוגלות לפתוח את הפה מגודל המעמד, עד שהאדם מבקש "ה' שפתי תפתח", כי אינו מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו. זה יכול להתבטא גם ביכולת לשבח את הבורא בברכת אבות, על כך שדווקא מכוח היותו בלתי גבול, שיכול היה לברוא עולם בכל צורה שהיא, ובכל זאת ברא עולם במתכונתו הנוכחית, שבו גם לאדם הפשוט יש רשות ויכולת לדבר איתו.
וכן כל הברכות כולם, בכוחם לבטא בגוונים שונים את הרצון לדבר עם הבורא, שהוא בלתי גבול ומושג. הן מכוח גדלות האדם שברכת גבורות, שם אנו רואים שהאדם הוא נצחי בשונה משאר בעלי החיים. והן בבקשות שם אנו מבקשים ישועה מבלתי גבול, שיכול להביא לנו ישועות באופנים שאנו בכלל לא יכולים לחשוב עליהם, וכך גם ברכות ההודאה מביעות, שהיכולת לדבר עמו ולהודות לו היא רק מכוח היותו בלתי גבול, המאציל מכוחו ומיטיב עמנו.
זהו אפוא הביאור במה שאומרים משמו של הגר"א, שאם אדם לא כיוון בברכת רפאינו, הוא יכול להמשיך ולכוון בהמשך התפילה כמו בברכת על הצדיקים, ועל פניו תמוה, כיצד יתכן הדבר. ואכן אילו כוונת התפילה היא כוונת המילות ותו לא, הדבר תמוה, אולם אם הכוונה והרצון הוא למשהו גבוה יותר, כמו הרצון לדבר ולהתקשר עם בלתי גבול, הרי שבכל הברכות ניתן להביע רצון זה, כאמור.
כמו כן, אם רצונו של אדם בדיבור עם חבירו הוא לעצם הדיבור והשייכות עמו, ולא בכדי להפיק ממנו תועלת כלשהי, הרי שהתהליך והסדר על מה לדבר איתו, מביעים את הרצון לקשר ושייכות, וסדר הדיבור על כל נושא שהוא, יהיה ביטוי של הרצון שמרחף ונמצא כל העת במוחו של האדם.
כאשר הרצון נמצא כל העת ברקע, הוא מתבטא ומובע בכל סדר ומהלך, הוא אינו סוטה ממסלולו ומאבד כיוון, אלא נשאר יציב לכל אורך הדרך. התפילה נשארת בכוונה, הדיבור עם החבר נשאר בריכוז מלא בלי הסחות דעת, וגם אפיית העוגה אינה נכשלת מהתעסקות מיותרת בדברים שאינם קשורים לרצון.
אך אם הרצון אינו נתון ברעיונו של האדם כל העת, ואינו מתבטא ומרחף מעל כל הסדר והתהליך, הרי שבנקל הדעת תהיה מוסחת שוב ושוב, כל ברכה בשמונה עשרה תצריך ניסיון חדש כיצד לכוון, הדיבור עם החבר עלול להיות מוסח ללא הרף, וכך גם אפיית העוגה עלולה להיכשל מסקרנות והתעסקות בעניינים שוליים שאינם קשורים לרצון האמיתי.