"וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב" רש"י: "מבית ומחוץ תצפנו": שלשה ארונות עשה בצלאל, שתים של זהב ואחד של עץ, וארבע כתלים ושולים לכל אחד ופתוחים מלמעלה, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ.
בשונה משאר כלי המשכן נצטווה משה לצפות את ארון העדות בארונות נפרדים מזהב, ויש להתבונן בטעם הדבר. יתירה מכך, עלינו להבין כיצד בכלל ניתן להגדיר את ארונות הזהב כ'ציפוי' לארון העץ, והלא המונח ציפוי הוא כאשר אין לציפוי ישות עצמית וצורה משלו, וכל צורתו נגזרת מהכלי אותו הוא מצפה, אך אם יש לחומר המצפה צורה משלו הרי הוא כבר נושא שם כלי לעצמו, ואיך ייחשב כציפוי?
חז"ל ביומא (עב, ב) למדים מדברי הכתוב "מבית ומחוץ תצפנו" כי כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. והנה ברור שאין כוונתם לאדם המעמיד פני תלמיד חכם בעוד שבפנימיותו הוא ריק, משום שכל בר דעת מבין שהחיצוניות לכשעצמה אין בה ממש. ובפרט שהלא מדבריהם שאמרו "כל תלמיד חכם" מבואר שאין כוונתם לחיצוניות לחוד שאם לא כן לא היה מכונה 'תלמיד חכם'. ואם כן עלינו להבין-מהו תלמיד חכם בחיצוניות?
עוד עלינו להבין, הלא הארון היה מורכב גם מארגז פנימי העשוי מעץ, ומה תפקידו של ארון זה במבנה של התלמיד חכם, וכי חלק זה אינו צריך להיות גם תוכו כבורו, הפנימיות והחיצוניות כאחד?
נראה אפוא, כי משמעות ה'ציפוי' שבארון העדות בא לידי ביטוי בכך שארונות הזהב התאימו לארון העץ הפנימי באופן מדיוק ומושלם, וגילמו את הצורה של הארון עצמו, כל סטייה בצורה אף קלה ביותר בין הארונות, כבר תבטל את ארונות הזהב מלהיות 'ציפוי' לארון העץ, לארון נפרד משלו. ארונות הזהב למרות היותם ג' ארונות נפרדים ביטאו באופן מלא את ארון העץ, לא ניתן היה לזהות כל פירוד ביניהם ובין ארון העץ.
נמצא כי ציפוי ארון העדות מבטא מציאות חדשה של דבר שיש לו ישות עצמית ועם זאת נאמן באופן מוחלט לביטוי דבר פנימי עוד יותר. מעתה ניתן לומר כי אין הכוונה ב"תוכו כברו" שפנים הארון צריך להיות זהב כמו החיצון, אלא שארון העץ הפנימי מתאים לארון המוזהב שבחוץ. הארונות המוזהבים התאימו וביטאו באופן מושלם את צורתו של ארון העץ.
בזאת לימדונו חז"ל מהי צורתו של תלמיד חכם, ארון העץ הפנימי מסמל את האדם עצמו, "כי האדם עץ השדה", ואילו ארונות הזהב מסמלים את התורה- הארון החיצון מקביל לתורת הנגלה, והארון הפנימי מקביל לתורת הנסתר, וכמו שבארון הברית בכל מקום שנסתכל נראה זהב, כך אצל התלמיד חכם- הזהב, התורה, צריכה להיות ניכרת בכל היבט ורובד בהווייתו, וכשם שארונות הזהב על אף ישותם העצמית משקפים את ארון העץ, כך התלמיד חכם- הנהגתו צריכה לשקף ולגלם באופן מוחלט את צורת האדם הפועל.
התורה אינה משמשת כקליפה חיצונית המסתירה את האני הפנימי של האדם, אלא היא הביטוי האמיתי של מי שהוא באמת, כך שהתורה מתאימה לתלמיד חכם והוא מתאים לתורה, והוא חווה את זה עם כל הווייתו.
אכן ישנם מצוות מסוימות שבהן קל לנו להבין זאת, כמו סעודת שבת. סעודתו של אחד שונה משל חברו ומבטאת את סגנונו ואופיו שלו ושל משפחתו, גם כאשר שניהם מקיימים כל סעיף בשולחן ערוך. אולם ישנם תחומים שבהם במודע ושלא במודע אנו מכריחים את עצמנו לתבניות נוקשות ומוקדמות, ומנסים להכניס את האישיות שלנו בכח לצורה, ושוכחים כי התורה – הזהב היא זאת שצריכה לקבל את הצורה מהאדם – מהעץ שלנו.
דוגמה לדבר, ישנם כאלה שעבורם לימוד תורה בהתמדה כרוך בלמידה לבד עם ניגון מתוק במשך שעות על גבי שעות, אבל עבור רבים אחרים, זו תהיה טעות מכיוון שזאת תנועה שלא מתאימה להם, ועליהם למצוא את הדרך שלהם בדבר. כך גם בלימוד המוסר ובשאר חלקי עבודת ד', אין רק דרך אחת כי אם דרכים רבות, וזהו היופי והפלא שבתורה הקדושה, שעם תביעתה החמורה, היא עדיין מתאימה לאדם לגמרי.