"ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר." רש"י: כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים.
מדת השכחה הינה טבע אנושי, ובכדי למנוע מהשכחה לשלוט על החיים האדם מציב בפניו תזכורות לבל ישכח את משימותיו המוטלות עליו, אולם לפני כסא הכבוד אין שכחה הבורא יתברך רואה ומביט בסבלן של ישראל, ומדוע אפוא יש צורך בלבנת הספיר שתעמוד לפניו להזכיר את צרתן של ישראל?
זיכרון פירושו חשיבות, האדם זוכר דברים החשובים לו, זכירה מסמלת שהנושא הזכור משמעותי עבור זוכרו, זכירת סבלם של ישראל מגדירה שהסבל חשוב ומשמעותי עבור הבורא עולם. החשיבות אצל הבורא עולם נובע מכך שזה חלק מהתוכנית שלו, כמ"ש 'לפניו', דהיינו סבלם של ישראל נתפס כחשוב מצדו של הבורא עולם עצמו מצד התוכניות האישיות שלו עם העולם.
אולם לצורך כך לא היה די בהעמדת הסבל לפניו מצידם של ישראל בלבד, אלא היה צורך בלבנת הספיר הבאה מתוך עולמו של הבורא יתברך, ורק על ידה הפך הסבל שלנו לעניין בעל חשיבות עבורו.
יסוד גדול נוכל ללמוד מכך לאופן בו עלינו לשאת בעולו של הזולת, לעיתים קרובות כאשר אנחנו שומעים סיפורים כואבים ומצערים, אנו רואים את הסבל מצטערים וכואבים את כאבו, אבל עדיין מתוך ריחוק גדול, עודנו מרוחקים מאוד מאותו סבל שלא תופס שום מקום בפועל בעולם האישי שלנו. אך אם אנחנו חפצים לשאת בעולו של הזולת כך שהדברים שעוברים עליו יהיו נזכרים וחשובים עבורנו, לא די בהכרת וראיית הסבל בלבד, אלא יש צורך שהסבל שלו יהיה לפנינו ויתפוס מקום בתוך העולם שלנו.
הבדל גדול יש בין מעשה חסד לנשיאה בעול, כשאדם עושה חסד עם חברו, החיים של הזולת עומדים לכשעצמם במקומם והאדם נדרש לסייע ולעזור לו ממקומו. לעומת זאת נושא בעול עם חבירו הוא דבר עמוק יותר, זהו אופן שבו הזולת תופס מקום בתוך החיים של החבר ומתוך מקום זה הוא מסייע לו.
בכדי שהסבל של הזולת יהיה חשוב ויתפוס מקום בתוך העולם שלנו לא ניתן למקם את עצמנו באופן מיידי ומוחלט במצבו של האחר, אלא יש צורך ב'לבנת הספיר' – במשהו מתוך עולמנו האישי שיכול לדמות אצלנו את החוויה של הסובל, עלינו לאתר בעולמנו שייכות אישית לסבל או השמחה שלו ועל ידי כל הדבר יוכל לגעת בנו.
לדוגמה, לשמע בשורה טובה של אדם שהשתחרר מבית האסורים, אנו יכולים לשמוח בשמחה כללית, אך אם אנו חפצים לשמוח בשמחתו 'שלו' ובמה שעובר 'עליו', עלינו להצליח לחוות את מה שעובר עליו, ומאחר ואין לנו כל מושג מהי החוויה של אסור וכלוא אנו נתקשה לחוות את שמחתו, ולשם כך יהיה עלינו להעמיק ולחפש בחיינו אזור בו הרגשנו כלואים ומוגבלים.
כך גם כאשר נחפוץ לכאוב ולהצטער בצערן של נשים שבעליהן נאלצים להעדר מביתם לפרק זמן ממושך, נידרש לחפש איזה חוויית בדידות שחווינו בחיינו, ורק על ידה נוכל לחוות ולכאוב את כאבן, ולראות פרטים רבים שלא היינו רואים במבט ראשוני.
היכולת לראות פרטים בעולם סביבנו בין באנשים ובין בכל דבר, מותנית בכך שאותם הדברים עצמם יהיו חשובים אצלנו, העין והלב לא יתפסו את מה שלא מעניין אותם. יתרה מכך, גם אם נבחין בפרטים באופן טכני, לא תיווצר אצלנו תהודה ותובנה ביחס לדברים אלו מבלי שתקדם להם חשיבות אצלנו.
משמעות הנשיאה בעול אינה רק להצטער עם הזולת בצרתו, ‘נשיאה בעול’ כשמה היא, לשאת ולסחוב את עולו ועגלתו של הזולת, הנשיאה צריכה להיעשות כהתקדמות ולא רק כעמידה במקום, עלינו להועיל לאחר ולהתקדם עמו. לשם כך עלינו להעמיד את האדם במרכז תשומת הלב שלנו, להפנים מהו העול שהוא נושא ובמה אפשר לתת לו כתף, וזאת נוכל לעשות רק על ידי שנאתר את חווית הצער מהחיים שלנו בעצמנו.