השדה נתתי לך: הרי הוא כמי שנתתיה לך. נתתי כסף השדה קח ממני: מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר. (רש"י בראשית כג יא יג)
במקראות המתארים את המשא ומתן בין אברהם אבינו לעפרון על רכישת שדה מערת המכפלה, ניתן להבחין כי שניהם משתמשים בלשון עבר, עפרון אומר "השדה נתתי", וכך גם אברהם מגיב "נתתי כסף השדה", אופן דיבור זה מבטא נכונות מלאה לנתינה, אולם למרבה הפלא על אף העובדה ששניהם משתמשים במילה זהה אנו יודעים שאברהם הוא שעמד במילתו, ואילו עפרון זכור לדורות הבאים כמי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה.
ניתן היה לחשוב כי ההבדל ביניהם הוא במידת הכנות והרצינות שהם ייחסו לדיבור שלהם, אברהם אכן התכוון ברצינות לדבריו ואילו עפרון דיבר מהשפה ולחוץ. אולם כשנתבונן בדברי רש"י נראה כי הבדל מהותי יש ביניהם, ולמרבה האירוניה ההבחנה בין אברהם לעפרון מתבטאת דווקא במקום בו הם בעצם אומרים את אותו הדבר, ובעוד שאמירת עפרון 'נתתי' מתפרשת 'הרי כאילו נתתיה לך כבר', אמירת אברהם 'נתתי' מתפרשת 'מוכן הוא אצלי והלוואי נתתי לך כבר'. מה המכוון 'הכסף מוכן על ידי'? איזו הכנה עשה אברהם אבינו, ומה צורך יש בהכנה זו?
בעבודת ד' שלנו אנו מוצאים את עצמנו לעיתים קרובות ניצבים בתסכול רב מול רצונות ושאיפות טובות שאינם באות לידי ביטוי בפועל בעולם המעשה, הנטייה הטבעית היא לחשוב שזאת משום שלא היינו מספיק רציניים ואמתיים, ועלינו לרצות ולשאוף ביתר שאת.
אולם עלינו לדעת שאחת הסיבות העיקריות לכך היא, שאנו לא מקדישים די זמן ומחשבה כדי לפתח את אותם כוונות טובות שלנו לכדי נכונות מעשית וביצוע בפועל. בכדי שהרצונות והשאיפות הכנות שלנו יתממשו יש צורך בנקיטת צעד ופעולה מעשית בעולם לקראת אותו רצון, וכל עוד לא עשינו שום צעד בעולם, הוא יכול למלא אותנו בתחושה נפלאה ומרוממת, אבל עדיין חסר ברצון עצמו, הוא מנותק רעיוני ותיאורטי.
אנו לא מספיק מודעים לשלב נוסף המחבר את הרצון עם המעשה, שלב זה נקרא שלב 'הכנה', ההכנה היא שלב אמצעי המחבר ומאחד את הרצונות המופשטים שלנו עם העשייה בפועל, זהו השלב בו הרצון מקבל תוקף מציאותי. בשלב זה אנו הופכים את השאיפה וההשראה המנותקת למציאות.
כל רצון ושאיפה טובה צריכה להיות מלווה בצעד קונקרטי לקראת מימושה, לדוגמה, אם נחליט להשתנות ולהיות הורים אכפתיים יותר, אל לנו להשאיר את הרצון צף באוויר, עלינו לקחת צעד בכיוון הזה על ידי פינוי זמן בערב כשהילדים בבית, כמו כן אם אנו רוצים ללמוד יותר, עלינו לעשת מעשה, לקנות ספר, או לקבוע חברותא, וכך עוד לפני השינוי עצמו, משהו כבר משתנה בתוכנו, בפעולת ההכנה אנו מכינים את עצמנו לקראת השינוי.
אמירתו של עפרון 'הרי הוא כמו שנתתיה לך', הייתה הצהרה אמיצה ומלאת השראה, אך מנותקת לחלוטין מהמציאות, ובסופו של דבר התבררה כלא יעילה. לעומת זאת אצל אברהם, ההשראה הראשונית לא הייתה רק תחושה נעלית, הוא אכן היה 'מוכן', 'הכסף מוכן על ידי', כי אצל אברהם הדיבור היה הכנה וצעד ראשון בעשייה.
ומעתה דברי חז"ל שאמרו, 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים' מקבלים משמעות עמוקה יותר, הצדיקים מגבילים את דבריהם, משום שמחויבות צריכה להיות מוצקה ומבוססת, היא מצריכה הכנה עצמית. וכאשר הם מתחייבים, הם מכינים את עצמם בהתאם, ועל ידי זה התוצאות אדירות. הרשעים לעומת זאת, אומרים הרבה, ומבטאים את כל רצונם, אולם רצונות אלו אינם מבוססים במציאות, ובסופו של דבר לא מובילים לשום מקום.