פרשת וישלח – שכחה

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר: שכח פחים קטנים וחזר עליהם. חולין צא.(רש"י לב, כד.)

יעקב אבינו חוזר על פחים קטנים ובחז"ל (חולין צא.) "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם כגופם", רש"י מציין לדברי חז"ל אלו ומוסיף כי הגורם להשארת פחים קטנים אלו היה 'שכחה', וכלשונו 'שכח פחים קטנים וחזר עליהם' מדוע היה חשוב לרש"י לציין מהו הגורם להשארת הפחים וכי אם יעקב היה משאיר בכוונה את הקנקנים מתוך כוונה לחזור עבורם, זה היה משנה?

המושג המזוהה ביותר עם עמלק, הוא מקרה – 'אשר 'קרך' בדרך, מקרה הוא יחס למצבים ופעולות כאל אירועים לא יזומים שקרו ולא תוצאה ישירה ממי שהוא, הגישה של עשיו לאדם ולחיים היא מקריות, דברים מקריים הם לא באמת חלק מאיתנו, וקל לשכוח אותם. דת עשיו מאפשרת למאמיניה להתוודות על חטאיהם בפני כומר וכתוצאה מכך לשכוח אותם. אין צורך להתעסק בחטא, אין עבודה לתקן את האדם, רק לשכוח. – עשיו קשור קשר הדוק לשכחה.

אולם אנו לא שוכחים, אצל בני ישראל אין מושג של שכחה, אין מקריות כל מעשינו הם תוצאה של מי שאנחנו, וככאלה אין אפשרות רק לשכוח מהם עלינו לעבוד לתקן את הגורם למעשים הללו שזה אנחנו, ולכך גם אנו מצווים למחות את זכר עמלק מתחת השמים 'לא תשכח', התיקון שלנו מול עשיו הוא התנגדות מוחלטת לשכחה.

צדיקים חביבים עליהם ממונם כגופם משום שכל רכושם הוא חלק מצורת האדם שלהם, דרכם הם מתבטאים בעולם, כל רכושו של יעקב אבינו – הכל – היה חלק מהביטוי שלו בעולם. אלו לא היו רק חפצים, הם היו הוא. ומכיוון שכך, הוא לא ישכח אף אחד מהם, יעקב אבינו מסרב להשאיר שום חלק של עצמו מאחור, וחוזר בשביל הצנצנות ששכח, אך באותו רגע הוא מותקף על ידי עשיו, כי עשיו מתנגד לשלמות הזו, שמסרבת לשכוח כל חלק מעצמו. זו נקודת הוויכוח בין יעקב לעשיו.

הרכוש שלנו אינו בהכרח ביטוי של עצמנו, אנו חיים בדור משופע בהנאות ורכוש, ובשל כך לצערנו איבדנו במידה רבה את הרגישות לרכוש, ניתן עדיין לקבל טעימה במושג זה, אם יש לנו ספר קדוש כמו תהלים וכדו' שבו השתמשנו כמה שנים, אבל בכל מקרה אנו לא מרגישים בשכחת חפצים שהשארנו את מי שאנחנו מאחור.

אך כשנתבונן נוכל להבחין אף אצלנו בשכחת עצמיותנו, על ידי נתינת יחס של מקריות לאירועים שהתרחשו אצלנו, אנו משכיחים דברים שאנחנו לא רוצים שיהיו חלק מעצמנו, ומנסים לבודד אותם מההיסטוריה האישית שלנו. אנחנו מדחיקים פרקים כואבים בעבר שלנו, שוכחים מקורות של אשמה או בושה, וכן מחויבויות שונות, בעוד כל אלה הם דברים שמגדירים את הזהות שלנו וחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו.

יהודי אינו שוכח, "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" אנו זוכרים ועובדים על עצמנו. אנו לא זוכרים רק את העבירות, אנחנו מתמודדים עם האדם כולו, איך אנחנו בבית המדרש ואיך אנחנו בבית, בזמן ובחופשות, בזמנים המשמחים והעצובים, שום דבר לא נעלם, שום דבר אינו נשכח.