"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר "עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי". וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים. (ראש השנה ג ח)
שורש עמלק הוא עשו המייצג את הזיוף המוחלט של צורת האדם. עשו מהותו זיוף. הוא נשא אישה בגיל ארבעים שנה כמו אביו יצחק, ושאל את אביו היאך מעשרים את המלח. במדרש מצינו שלעתיד לבוא אף ידרוש שיהיה מקומו בין הצדיקים ולא יוכל איש לדחות את טענתו עד שהקדוש ברוך הוא ישלח אותו לגיהנום. רמת הזיוף של עשו גבוהה כך שרק הבורא עולם בכבודו ובעצמו יכול לזהותו.
עמלק מייצג את עשו במאבקו עם כלל ישראל על צורת האדם האמיתית, כאשר הוא נלחם עם ישראל הוא חתך המילות וזרקם כלפי מעלה, וכמו שמצאנו בדברי המדרש "ויזנב בך – מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה" (דברים כה, יח), זו מלחמה על צורת האדם. לכן, אנו מוצאים שהנצרות שהיא הדת הקרובה ביותר לעשו ולעמלק טוענת – אנחנו ישראל.
זיוף חייב להיראות כמו האמת ולשם כך יש לזייף את המקור בצורה מדוקדקת עם כל הפרטים. לא ניתן לזייף רק חצי, וככל שהזיוף דומה יותר למקור הרי הוא מוצלח יותר. אולם למרות היותו כל כך קרוב למקור, הוא עדיין אינו שווה כלום, כמו שטר מזויף שלא ניתן להשתמש בו בטענה שהוא כל כך קרוב למקור, אדרבה- ככל שדומה הוא למקור, הוא מסוכן יותר.
לעיתים אנו נתקלים ברעיונות כה יפים המושכים את הלב, רעיונות שעל פניו נראים ללא פגם ודופי, אך למעשה הם עלולים להיות מסוכנים, מזויפים וחסרי כל ערך. לא ניתן להכשיר אותם בתואנה שהם כל כך קרובים לקדושה. הם נשארים מסוכנים ולא שווים מאומה. מחיית זכר עמלק מחייבת אותנו לומר שאין בזיוף כלום ויש למחותו לחלוטין.
כדי לזהות זיוף נדרשת הכנה ועבודה רבה שכן יתכן זיוף כל כך טוב שלא ניתן להבחין בו כלל. מומחים מזהים שטרות מזויפים על ידי התמצאות ועיסוק בשטרות אמיתיים לאורך זמן, עד שנעשים מורגלים למראה ולתחושה של השטר האמיתי, ורק אז יכולים הם לזהות גם זיוף שדומה מאוד למקור.
אם נתבונן נבחין שההסתכלות כלפי מעלה במלחמה נגד עמלק שונה מההסתכלות כלפי מעלה בנחשים השרפים. בנחשים השרפים כלל ישראל הסתכלו מעלה אל הנחש- אל הדמות המסמלת את החטא עצמו שבגינו הם סבלו. לעומת זאת במלחמה נגד עמלק, משה רבנו לא יצר דמות שמייצגת את עמלק שכלל ישראל יסתכלו עליה. אלא הם הרימו את עיניהם כלפי ידיו של משה, ידיים שעשו ניסים גדולים, קרעו את הים והביאו מכות על המצריים, וכעת הם מכוונים בתפלה כלפי הבורא העולם. (ראה רש"י במדבר כא, ו)
בנחשים השרפים כלל ישראל כוונו את ליבם אל הרע עצמו, התבוננו בו וביטלו אותו מתוך מוכנות לקבל על עצמם את עול אבינו שבשמיים (נפש החיים שער ג, יב). תגובה זו לא יעילה נגד עמלק. לא הייתה אפשרות ליצור דמות שמייצגת את עמלק, משום שכאשר כלל ישראל נתקל בזיוף מוחלט, הפתרון היחיד הוא להפנות את מבטם לעבר צורת האדם האמיתי, אל משה רבנו, שהרים את ידיו בתפילה לבורא עולם.
בגמרא בבבא בתרא מובא שהדרך לזייף חתימה היא על ידי הנחת היד על חבל שנמצא במצב תזיזתי. וביאור הדבר שכאשר המזייף מנסה לחקות תנועה, תמיד ישאר משהו גם מהתנועה המקורית שלו. אך כאשר אדם מניח את ידו על חבל שאדם אחר מזיז, היות ותנועת החבל היא בלתי צפויה, התנועה הטבעית שלו נאלמת, ורק כאשר אדם מאבד את התנועה הטבעית שלו הוא יכול לזייף.
זיוף אין לו תוכן פנימי, הוא ריק מבפנים ואינו מקורי. זיוף מתאפשר כאשר מאבדים את כל האמת הפנימית. הזיוף גוזל מאיתנו את המקוריות והעצמאות. זהו חטאו של עמלק “אשר קרך בדרך” – ניסה לקרר את ישראל מבפנים, שימשיכו לקיים מצוות, אך בזיוף, בריקנות ובלי עצמאות.
לפעמים אנו עלולים להיצמד לשיטות והנהגות לא אמיתיות, לעיתים אפילו לחקות את עצמנו כמו להתפלל כפי שהתפללנו אתמול. הדרך היחידה להיות בטוחים שאנו מקוריים היא על ידי התמצאות ב'מקור' – להכיר ולהעריך את היופי האמיתי של כלל ישראל.
יום הפורים הוא הזמן שבו אנו מתמקדים בשטר האמיתי, בצורה הנכונה של היהודי, ביום זה מתגלה המציאות של כלל ישראל שדוחה כל זיוף ומתגברת על עמלק, לא עם מצווה ולא עם עבודה, אלא עם היהודי עצמו.