ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ד' בעניי: אמר ר' אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, דאילו בן חמי אע"ג דמדעתיה זבניה לבכירותיה דכתיב וימכר את בכרתו ליעקב, חזו מה כתיב ביה וישטם עשו את יעקב, וכתיב ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו', ואילו בני אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה דכתיב ובחללו יצועי אביו, נתנה בכורתו לבני יוסף, אפי' הכי לא אקנא ביה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. (ברכות ז, ב)
הרקע להולדתו של ראובן הייתה שאלת התאמתה של לאה כאשה ליעקב אבינו, יעקב אבינו לא בחר בלאה לאשה, הוא סבר שדווקא עם רחל הוא עתיד להקים את כלל ישראל. מבחינתה של לאה ייחודיותו של ראובן כבכור בניו של יעקב, וכמי שראוי להיות הראשון ל"שבטי י-ה", היה בכך שהוא הראשון שביטא בפועל כי גם היא אכן ראויה להיות אשת יעקב, להעמיד שבטים ולהיות מאימהות כלל ישראל.
מתבקש היה, שלאה תקרא את שם בנה הראשון בשם שמבטא את היותו ראשון לשבטי י-ה, אולם לאה בוחרת לקרא לבנה הראשון 'ראובן', בשם זה היא מגלה שערכו של ראובן הוא לא ברגע המפואר ביותר שלו, כאשר שאיפותיו האצילות מתממשות כיאה לבכור השבטים, אלא ברגע הנמוך ביותר שלו, כאשר כל תקוותיו – כתרי הבכורה המלכות והכהונה אבדו ממנו.
ובזאת עלינו להתבונן, מדוע פסגת מעלתו של ראובן מתבלטת דווקא בנקודה הנכשלת שלו כביכול?
אנו נוטים לתת משקל וערך עליון לרצונות העמוקים שלנו, אנו אף מודדים ומגדירים את מי שאנחנו בהתאם לאותם רצונות כנים ועמוקים שלנו, בעוד שבאמת האדם עמוק הרבה יותר מרצונותיו ותשוקותיו, האדם גדול הרבה יותר מהרצונות שלו.
אכן הרצון הוא דבר קדוש ועליון, על ידו אנחנו מתקדמים ומתפתחים וכמ"ש, 'רצוננו לעשות רצונך', אולם במקביל הוא מערפל ומכסה את מי שאנחנו באמת, פעמים רבות הרצון משקף תחומים אותם אנו חפצים להשיג, ואינו מאפשר לראות את הפנימיות האמיתית שלנו.
כל עוד החיים מתקדמים כפי שאנו רוצים, ואנו אכן מצליחים לבצע את הרצונות שלנו, רצונותינו נחשפים אך לא פנימיותינו, אולם כאשר חיינו אינם מתנהלים כרצוי וכמתוכנן, או אז אנו מקבלים הצצה והכרות עם האדם עצמו. מצב כזה מאפשר לראות את האדם שמעבר לרצון, ניתן למדוד את ערכו האמיתי של האדם 'עצמו' רק כאשר הדברים לא הולכים אצלו כמתוכנן, אז ניתן לראות כיצד הוא מגיב ומתנהל.
זו כוונת חז"ל באמרם 'אדם ניכר בכעסו' (עירובין סה, ב) כלומר, האדם ניכר דווקא כאשר הוא עומד מול מצב שאינו הולך כפי רצונו, ולכך דווקא כאשר ראובן מאבד את זכויות הבכורה כהונה ומלכות, בדיוק במצב הזה, כשעתידו התרסק סביבו, מתגלה ערכו של ראובן עצמו, שמקבל את המצב החדש בקבלה גמורה, ואף עוזר ומחזק את ידיו של יוסף ומצילו, בניגוד לעשיו שעל אף שוויתור הבכורה בא ממנו, לא הסכין לקבל את המצב החדש בשום פנים.
כאשר אנו חפצים להגדיר את מי שאנחנו, או את האנשים שסביבנו, אנו נוטים לעשות זאת דרך ההישגים הגדולים הכישורים המיוחדים והמעלות הבולטות, כמו סיום הש"ס, משרה חשובה, או כל מעלה וכשרון בולט. אולם מלאה אימנו אנו למדים, כי הגדרת האדם האמיתית נמצאת במקום אחר לגמרי, בתחומי החיים הנכשלים והפחות מוצלחים שאינם בהכרח תואמים את הרצונות העמוקים שלנו, דווקא שם עלינו להתבונן להכיר ולגלות את האדם עצמו המסתתר מעבר לרצונות. העדות האמיתית ביותר לערכו של האדם וההבחנה האמיתית בין ישראל לעשיו, אינו לפי רצונותיו, אלא כיצד הוא מגיב כאשר הרצונות הללו אינם באים לידי מימוש.