"אני ה' אלוקיכם": אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלוקיך וקבלתם עליכם מלכותי מעתה קבלו גזרותי. ר' אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלוקיכם דעו מי גוזר עליכם דיין להיפרע ונאמן לשלם שכר. (ויקרא י"ח ב')
גילוי עריות הינו אחד משלוש עבירות החמורות. חז"ל מלמדים שאף מי שיש בו גסות רוח נחשב כאילו עבר על עבירה זו, כמאמרם ז"ל (סוטה ד', ב') 'רבי שמעון בן יוחי אומר כל אדם שיש בו גסות רוח כאילו בא על כל העריות'. ויש לחקור: מהו הקשר בין גסות רוח לאיסור עריות ולהבין מדוע מי שמתגאה בגסות רוחו נחשב כאילו עבר על אחת משלוש העבירות החמורות?
בפירוש רש"י מצינו שכתב "אני ד' אלוקיכם – אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ד' אלוקיך, וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי" מעבר לקבלת מלכות שמים בסיני, יש קבלה נוספת שבני ישראל צריכים להסכים לקבל – ‘קבלת גזירותיו'. ויש להתבונן, הלא בקבלת מלכות שמים טמון גם קיום מצוות, שאם לא כן, כל קבלת המלכות היא חסרת משמעות.
נראה אפוא כי בקבלת מלכותו יתברך מלבד החיוב לציית לחוקים ולמשפטים, המלכות מחייבת אותנו להעמיד את עצמנו כעם, שכן "אין מלך בלא עם", עלינו לספק כביכול לבורא עולם 'עם' לשלוט בו. הבורא מושל ומחוקק חוקים, ותרומתנו היא העמדת האומה עצמה. כמו מוסד שבו אכן ראש המוסד בונה את התשתית, אך אין מוסד ללא תלמידים, והתלמידים הם אלו שמהווים את המוסד.
כל איסורי התורה כגון איסור לבישת שעטנז או אכילה אסורה הם חלק מחוקי מלכות הבורא, הוא מלכנו ולכן אנו פועלים על פי חוקיו. אך איסור עריות עוסק בקביעת האופן והצורה שבו עלינו להביא את בני אומתו של הקדוש ברוך הוא, פרט הקשור לתרומתנו למלכות. החידוש של "אני ד' אלוקיכם" הנאמר באיסורי עריות הוא שגם כאן עלינו לתרום למלכות בדרך שהוא יתברך רואה לנכון, אף שהוא כביכול צריך אותנו. עלינו לעצב את המלכות על פי רצונו.
איסור עריות נחשב לגזירה משום שהוא מתייחס לאופן שבו אנו יוצרים ומולידים את המלכות, כאשר הגזירה – האיסור הוא זה שמנחה אותנו, כי קבלת גזירותיו היא הסכמה לעצב את המלכות כפי שהוא מצווה אותנו.
זיווג, שמטרתו פריה ורביה, מכוון ליצירת צורת אדם נכונה וראויה. איסור עריות, לעומת זאת, מייצג הולדה שאינה נכונה. גאווה מעוותת את יצירת הצורה האנושית הראויה. אדם בעל גסות רוח, שמתגאה, מוליד עצמו בצורה שגויה; הוא מייצר צורת אדם שאינה נכונה. אדם אשר שתפקידו לפרות ולרבות באופן מוסרי, כאשר הוא עושה זאת באופן מעוות, נחשב כאילו בא על כל העריות.