פרשות ויקהל-פקודי – יוזמתיות
ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל חכם לב אשר נתן ד' חכמה בלבו כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל
המלאכה לעשת אותה (לו ב).
רבים מאיתנו חיים בתחושה פנימית שיש להם יכולות וכישורים רבים לא ממומשים, וכי הם הרבה יותר מוצלחים ומוכשרים מהעשייה שלהם בפועל.
מהו הכוח שחסר לנו כדי להתגבר על הפער שיש אצלינו בין היכולות לבין הביצוע?
נראה כי בדברי הרמב"ן בפרשתנו ישנה התייחסות מפורשת לקושי זה, שכתב וז"ל, "וטעם אשר נשאו לבו, לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר" דהיינו, בוני המשכן זיהו בטבעם שעבודה מסוימת מתאימה לנקודות החוזק שלהם, ויש להם כישורי ביצוע, אולם מאחר והם לא היו אנשי מקצוע מיומנים, ולא היה להם ניסיון קדום, הרי שהצלחת המלאכה כלל לא הייתה מובטחת, והיה להם צורך בכוח נוסף של 'גבהות הלב'.
ומתברר, כי חוסר הביטחון בהצלחת המלאכה, והחשש מפני כישלון בושה ומאמץ מבוזבז, חוסם את הכישורים שלנו ומשכנע אותנו להישאר באזור הנוחות, ובכדי להתגבר על כך נדרשת גבהות הלב.
מהו א"כ עניינה של גבהות הלב שיכולה להתגבר על חסם זה?
גבהות הלב זהו כוח של יוזמה, כניסה למשימה לא מחמת הבטחון בהצלחת המשימה, אלא בגלל הבטחון במוצלחות המיישם, אדם יוזמתי אינו בוטח בהצלחה, שכן ההצלחה אינה מובטחת לו כלל, הוא כן בוטח בכישורי הצמיחה שיש בו, כי הוא מכיר בכך שהוא יכול הרבה יותר ועל כך הוא נשען.
גבהות הלב אין הכוונה להיות 'גאוותן' או להתעלם מהאפשרות של כישלון, אלא זהו כוח ודחף פנימי בסיסי שיש באדם ליזום להוביל ולקחת סיכונים כדי לצמוח ולעשות יותר, גם כאשר ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת.
כוח זה טבוע בתוכנו, ובלעדיו לא היינו מתפתחים כלל. אפשר לראות זאת אצל תינוק שיש לו את כל הדרוש לו, כולם מחבקים ומשרתים אותו, ובכל זאת הוא טורח ללמוד ללכת, ועוזב אזור מוכר ונוח לטובת אזור מלא בכישלונות ונפילות.
הוא עושה זאת כי הוא רוצה להתקדם, נוח לו מאוד במקום שבו הוא נמצא, וחושש מאוד מהעתיד, אבל הוא בטוח שהוא יכול לעשות יותר.
אנחנו חיים בעידן שההצלחות וההישגיות הם המדד לערך שלנו, והחשש מחוסר הצלחה הוא חשש מפגיעה במי שאנחנו.
כך אנחנו מאבדים את הכוח הטבעי של צמיחה והתפתחות, נמנעים מלהוביל, לבחור וליזום, ובעיקר מסתגלים למצבים קיימים.
ממתינים לדברים שיקרו, וצורכים את האישורים של הסביבה על כל צעד. אבל האמת היא שאנחנו לא שווים בגלל מה שהשגנו, אלא בגלל מי שאנחנו.
באופן טבעי אנו 'פרואקטיביים', ורוצים לגדול ולעשות יותר. והדרך היחידה לדחוף את עצמנו לעשות את הצעד הבא לצמיחה היא גבהות הלב, שגם כאשר ההצלחה אינה מובטחת, וקיים חשש שמא ניפול ואולי נכשל, בכל זאת אנחנו בטוחים שנצמח.