כבר אמרו חז"ל (ברכות לב, ב וכפירוש רש"י שם) שהתפילה היא אחד מארבעה דברים שצריכים חיזוק תמידי בכל הכוח, שנאמר (תהילים כז, יד): "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". מספר סיבות יש לכך, הן מצד היותה חוזרת על עצמה מספר פעמים ביום ובתמידות מידי יום ויום, הן מצד הצורך לעצור את שטף החיים ולנוח מטרדות העולם בעת העמידה בתפילה, והן מצד החיוב לעמוד ולהתפלל גם אם נדמה שהתפילה אינה נענית. על אף האתגר הגדול, ניתן לומר שבעבודה נכונה נוכל לראות תוצאות בשטח, ומחויבים אנו לקוות אל ה' ולהתחזק ולאמץ לבנו על כך.
כאשר ניגש לעבוד על כך, עלינו להבחין כי ישנו משקל רב לעצם גישתנו למעמד התפילה, שכן היא בעלת השפעה עצומה על דמותה וצורתה של התפילה כולה. משום כך הצעד הראשון שעלינו לברר הוא – כיצד אנו מתייחסים ומשתייכים לעצם מעמד נורא ונשגב זה.
בעולם קיימת נטייה לחשוב שהתפילה היא מעין 'השתדלות', כלומר, כדי שנצליח בעסקינו ועניינינו אנו צריכים לעשות השתדלות, והתפילה אל הבורא היא אחת מההשתדלויות המרכזיות ביותר. ממילא אם יאמר לנו בעל עסק כלשהו שאצלו התפילה היא חלק הארי בהשתדלות פרנסתו, לבטח נעריך ונתפעל ממנו עד מאוד.
אולם האמת שזו הסתכלות מעוותת לחלוטין, שהרי המושג 'השתדלות' הוא תמיד על צד הספק, ואילו הגישה למעמד התפילה צריכה להיות תמיד על צד הוודאות. כאשר אנו משקיעים בתחום כלשהו, איננו יודעים אם הוא יצליח או לא, אך בכל זאת אנו מחויבים לעשות השתדלות, מבלי שיש לנו שום ערבון שההשתדלות אכן תכריח את המציאות לפעול על פיה. שונה מכך בתכלית היא הגישה לעבודת התפילה, שכל עניינה הוא וודאות גמורה ללא שום צד ספק וכפי שיתבאר.
קודם שייגש אדם לתפילה עליו לקבוע בליבו בוודאות ללא שום פקפוק את עיקרי אמונת התפילה, שאנו בוודאי מדברים עם הבורא, והוא בוודאי שומע אותנו, והוא גם בוודאי חפץ להיטיב עמנו. וודאות זו אינה ביחס למילוי הבקשות שלנו, אלא וודאות ברובד אחר לגמרי ביחס למעמד התפילה, וזו אפוא המהפכה הראשונה שאנו צריכים לחולל במבטנו כאשר ניגש לעבודת התפילה.
מבחן ההשתדלות הוא תמיד בתוצאה – אם היא הניבה פירות טובים, הרי שהיא הצליחה, ואם לא – הרי שנכשלה. לא כן היא התפילה – היא אינה נמדדת בהצלחת הצד שלנו האם נתמלא מבוקשנו או לא. לא נכון להפטיר תמיד ולומר שאמנם עתה התפילה לא פעלה, אבל היא בוודאי תפעל לדורות הבאים, שהרי אם התפללנו על חולה שיחיה ולבסוף מת ח"ו, כיצד נוכל לומר שהתפילה תתבטא בעוד כמה דורות. הנכון לומר הוא שגם אם לא נתמלאה בקשתנו עדיין אין זה סותר לוודאות שהתפללנו לפני הבורא, והוא וודאי שמע קולנו ובוודאי חפץ להיטיב עמנו.
הנטייה לחשוב שהתפילה היא כמו השתדלות, נובעת מכך שהאדם רואה בתפילה רק את הצד האישי שלו, ומאחר והוא יודע שלא תמיד ימולאו משאלותיו הרי שהוא רואה בתפילה כמו השתדלות שספק תצליח ספק לא. אך האמת היא שבתפילה אנו צריכים לראות את הצד של הבורא. מעמד התפילה הוא פגישה ודאית פנים אל פנים עם הבורא שמעוניין שנדבר עמו, והזכות הגדולה לעמוד לפניו היא תמצית המעמד. אין זה מצב שמכריח את המציאות כפי שאנו חפצים בה חלילה, לבורא יש את החשבונות שלו, וגם אם הבקשה לא התקבלה, אין זה מעיד למפרע שלא הייתה פגישה, אלא הפגישה התקיימה במלואה, וההטבה יוצאת לפועל כפי הדרך והצד שלו יתברך.
הציפייה שהתפילה תפעל דווקא על פי הצד שלנו מביאה לידי ייאוש ורפיון ידיים, ועל כך אמרו חז"ל (שם נה, א), "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר (משלי יג, יב): תוחלת ממושכה מחלה לב" וכפי שפירש רש"י שאותו אדם האומר בלבו שתיעשה בקשתו כי התפלל בכוונה, בא לידי כאב לב כשאין בקשתו נעשית. והיינו, כאשר אדם רואה בתפילה רק את הצד שלו, הוא נמצא בסיכון לבא לידי כאב לב, כי הוא טועה לחשוב שכל מעמד התפילה היה לריק ח"ו. כאשר יהודי ניגש לתפילה מתוך הבנה ברורה שהתפילה היא עצם הפגישה הוודאית עם הבורא ולא התוצאה שתצא ממנה, הרי שהוא אינו נשבר אם תפילתו אינה נענית גם אם זה כואב לו.
כאשר נתבונן בדבר נבחין שבכך אנו עונים על מה שמקשים העולם: כיצד ניתן לבקש משהו מהקב"ה, הלא לעולם איננו יודעים אם הדבר באמת טוב עבורנו. שאלה זו נובעת רק מתוך גישה מוטעית כביכול אנו באים חלילה להכריח את הבורא למלא את מבוקשנו, אך אם אנו תופסים שמהות התפילה היא פגישה עם מי שחפץ להיטיב לנו ולא להכתיב לו כיצד להיטיב, הרי שהתמיהה פגה מאליה.
אכן, כדי לתפוס את מעמד התפילה כראוי אנו נדרשים ל"רוממות" – לראות את התפילה מעבר לעולמנו הצר, לראות
בה פגישה ודאית עם הבורא שרוצה להיטיב עמנו, ולא רק בקשת מילוי צרכינו ורצוננו האישיים, כדרך שאמרו חז"ל (שם ו, ב וברש"י), שהתפילה היא מהדברים העומדים "ברומו של עולם". כל עוד האדם תפוס בתוך העולם הפרטי שלו הרי שגם את התפילה הוא תופס בשפלות כהשתדלות על הצד שלו, אך אם מתרומם מעל לעולמו האישי אזי הוא יכול לראות בתפילה עוגן ודאי של פגישה נשגבה עם הבורא ב"ה.
כעת נוכל אף להבין את העומק במה שידוע שהתפילה היא מעשה אמונה, והיינו שאין היא רק מודעות שכל מה שמגיע לנו הוא מעת הבורא, אלא בכוחה של התפילה לבנות עוגן בסיסי בחיינו הנתון מעבר לעולם הפרטי והשברירי שלנו. זהו עוגן שמבוסס על אותה וודאות גמורה שיש לנו רשות לדבר עם מי שוודאי רוצה להיטיב עמנו. עוגן יציב ואיתן זה אינו מושפע מהשאלה האם בקשותנו מתקבלות או לא. הוא מרומם מעבר לצד הפרטי שלנו, ומעוגן אצל הבורא יתברך בכבודו ובעצמו.
עתה אם חפצים אנו לעבוד על תפילה, תחילה עלינו לבנות את אותה רוממות בגישתנו למעמד התפילה, ננסה להתבונן על כך בנינוחות כמה רגעים קודם עמדנו לתפילה, ואם אכן נכין את עצמנו כראוי, בוודאי שתפילותינו יקבלו ממד מרומם יותר, שייתן לנו רקע בסיסי לכל עבודת התפילה בה נשתדל לעסוק אי"ה בתקופה הקרובה.