ה'מסילת ישרים' מלמד אותנו שבעבודת השם לא אמורים להביט על מבחן התוצאה צריך ללכת לפי הדרך שהתורה רוצה – והתורה רוצה שנעבוד.
אחד התלמידים שלי ביקש לרשום את הבן שלו לתלמוד תורה יוקרתי, וכמנהגם של מוסדות חינוך בציבור שלנו הוא התבקש לחתום לפני כן על תקנון החיידר. אלא שבתוך התקנון, לצד סעיפים מהסוג הרווח, הייתה גם הדרישה הבאה:
"במידה והרבה המלמד והמנהל יחליטו שהילד זקוק לריטלין, ההורים מתחייבים להישמע להוראות מבלי לבקש אף חוות דעת נוספת".
ידעתי כבר מזמן שבלא מעט תלמודי תורה אנשים המוגדרים כאנשי חינוך עושים דין לנפשם ומחלקים כדורי ריטלין כאוות ליבם, ללא הוראות של רופא מוסמך, אבל שזה נעשה באופן מוצהר, מודפס על מסמך רשמי שיכול לשמש כראיה פלילית נגדם היא עליית מדרגה. היא פשוט ממחישה עד כמה שהגישה הזו נעשתה רווחת, כמעט מובנית מאליה, בחלק ממחוזותינו.
התופעה הזו בראש ובראשונה מעידה על חוסר אחריות משווע. אדם שאינו רופא המחלק ריטלין כאילו היה אקמול ללא הבנה מינימלית בנוגע לאופן שבו הכדור הזה משפיע על המוח ועל ההשלכות שיכולות להיות לדבר הוא קודם כל פושע. אבל מלבד זאת, הוא גם חוטא לתפקידו כמחנך. בכך שהוא מעדיף לדחוף כדור בלי לדעת מה הוא עושה במקום לעבוד עם הבעיה הוא מאמץ גישה שהיא הפוכה לחלוטין לגישה של התורה.
מבחן התוצאה אינו קובע
אחת הטענות שמלמדים משתמשים כדי להצדיק את המעשה הבלתי אחראי המתואר היא העובדה שבמבחן התוצאה השימוש בתרופה עובד; הילד מפסיק להפריע, מפסיק לעשות שטויות ואולי אפילו לומד יותר טוב. אז אם זה עובד, למה זה לא טוב?
כמובן שטענה הזו אינה מצדיקה את הפשיעה שבמעשה. אבל בנוסף לכך צריך לדעת שעצם הטענה– "הרי במבחן התוצאה זה עובד" היא טענה שאינה לגיטימית בחינוך ובעבודת השם. הצלחה בעבודת השם איננה נמדדת על פי התוצאה, אלא בהתאם לדרך שקבעה התורה – גם אם במבט חיצוני אנו עשויים לטעות ולחשוב שניתן להגיע לאותה תוצאה גם בדרך אחרת.
היסוד הזה מבואר בדבריו של המסילת ישרים בתחילת פרק ב'. כידוע, רמח"ל מביא שם את מאמר חז"ל: "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין" ומדמה את מי שחושב שניתן להיאבק ביצר הרע הדרך אחרת למי שלוקח תרופות שלא לפי הוראות הרופאים, אלא לפי ראות עיניו. הקב"ה ברא את היצר הרע, אומר הרמח"ל; הוא בלבד זה שיודע כיצד ניתן להתגבר עליו, והוא זה שגילה לנו שהדרך היחידה היא על ידי התורה הקדושה.
שמעתי פעם מישהו שהסביר את המשל של המסילת ישרים ואמר שאדם שמנסה להילחם ביצר שלא על פי התורה דומה לאדם שבוחר את התרופות שהוא לוקח לפי הצבע שלהם, במקום להישמע להוראות רופא.
זה כמובן ביאור שגוי בדברי המסילת ישרים. ראשית, בגלל שרמח"ל לא בזבז את זמנו להביא דוגמאות משוטים גמורים. אין אף אדם בעולם שלוקח תרופות באופן הזה. אמנם גם בדברי המסילת ישרים מפורש שלא לכך הייתה הכוונה; ה'מסילת ישרים' כותב קודם לכן שהאדם שפועל באופן הזה יכיר בטעותו רק לאחר מותו, כשימות בחטאו:
"הנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשבו להנצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו".
מדוע טוען ה'מסילת ישרים' שאותו אדם שניסה לתקן את היצר בעצמו, ללא התורה, הוא יראה את הטעות רק כשימות בחטאו? מדוע הוא לא יכול להבחין קודם לכן, כשיראה שה'תרופות' שבדה לעצמו אינן מועילות? הוא לא שם לב שהוא נופל שוב ושוב באותה המכמורת?
התשובה לכך היא מאוד פשוטה: הוא לא יכול להבחין בטעות קודם לכן מאחר והתרופות כן מועילות. למראית עין הן עובדות, הן עושות את פעולתן – והן אפילו מסייעות לו להתגבר על היצר, לכאורה. אמנם זה עדיין לא מה שהתורה רוצה. התורה רוצה שנעבוד על המידות שלנו ונתקן את עצמנו – ואת הכישלון בהיבט הזה האדם מגלה רק כשהוא נפטר מהעולם ובא לעבור לעולם אחר. אז לפתע הוא רואה שכל הרע שהיה חלק ממנו נשאר, והוא לא תיקן מאומה. בעיני התורה, הוא כשל במשימה שעליה הופקד.
הסיבה לכך היא שהתורה לא מתמקדת בכלל במבחן התוצאה. התורה רוצה שנעבוד ונתקן את עצמנו, ולא שנתפקד בהתאם לתקן כזה או אחר. עבודת השם אינה רשימת מטלות שצריך לעשות עליה 'וי', אלא דרך חיים.
כולנו מכירים את הביאור לתפילה המובאת בגמרא בברכות (כח, ע"ב): "אנו רצים והם רצים; אנו רצים ומקבלים שכר והם רצים ואינם מקבלים שכר" – בעבודת השם השכר מתייחס לעבודה בעצמה, ולא רק לתוצאה הסופית.
חינוך להתפתחות
עבור לא מעט מחנכים, המשמעות של המושג: 'חינוך' הוא לדאוג לכך שהילד יתנהג בצורה נאותה במהלך השנים החשובות של ההתפתחות, מתוך מחשבה שאם הוא עבר את התקופה הזו מובטח לו שכל ימי חייו הוא ימשיך להתנהג כראוי. בפרט מאפיינת החשיבה הזו מחנכים שצריכים להתמודד עם החלק המתאגר ביותר, שמתחיל בערך בגיל שלוש עשרה ונמשך עד גיל תשע עשרה; לא מעטים מהם היו פשוט רוצים למצוא מסלול ישיר שדואג שהילד יעבור את אותן שנים סוערות בצורה מבוקרת, עד שיגיע לחוף המבטחים של הבגרות.
באופן אישי אני לא מצליח להתחבר לסוג הזה של חשיבה; לפי אותו הגיון, אם הילד הבעייתי של הכיתה עשה מעש קונדס שכתוצאה ממנו הוא שבר את שני הרגלים, ולמחרת מגיע לכיתה מגובס עד המותניים – המלמד אמור להיות המאושר שבאדם. סוף-סוף, הילד כבר לא יכול להשתולל ולעשות בעיות, אולי בכל זאת יצא ממנו משהו אחרי הכול. אז למה שלא נגבס אותו עד גיל תשע-עשרה?
ברור לכל אחד שזו איוולת גמורה. חינוך לא אמור לגבס את הילד, אלא לתת לו את הכלים לגדול ולהתפתח. אז למה אם אנחנו עושים את זה באמצעות תרופה ללא התייעצות עם גורם מוסמך שבאמת מבין בנושא אנחנו מרשים לעצמנו להתפעל מהתוצאות שמציג הילד הממושמע? איך נדע שהטיפול שהוא קיבל באמת עזר לו, ולא פשוט גיבס לו את המח?
הגישה הזו למעשה שמה במרכז את התפקוד של הילד, לא את ההתפתחות שלו. היא רואה את ההתפתחות כרכישת מיומנויות, ולא כתהליך של השתנות וצמיחה. מהסיבה הזו, יש לא מעט מחנכים שחושבים שכדור רטלין אחד הוא בדיוק מה שהם צריכים על מנת לפתור את הבעיות. כמובן, אין שום פסול בכך שאדם שצריך רטלין ומשתמש בו על סמך אבחון והנחיות של רופא מוסמך ואחראי יקח אותו כסיוע – אבל לחשוב שדי בכך שבמבחן התוצאה הכדור יוצר את האפקט הרצוי היא חשיבה שגויה לחלוטין, הפוכה ממה שהתורה דורשת מאתנו. זו גישה שרואה את החינוך רק דרך מבחן התוצאה, במקום לבדוק מה התורה הייתה רוצה מהם.
להתשנות ולצמוח
ללא ספק, גיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר מבחינה חינוכית. זאת עובדה פיזיולוגית; המח של המתבגר עובר אינספור שינויים דרסטיים במהלך השנים הקריטיות של גיל ההתבגרות, ועד שנות העשרים המוקדמות הוא ממשיך להתעצב. הקב"ה ברא את האדם כך שבאותם שנים המח שלו מחונן בגמישות בלתי רגילה וביכולת הסתגלות שאין לילד קטן ולמבוגר. זאת תכונה שמאפשרת לו לבצע קפיצות מרשימות בדרך לבניה העצמית שלו, אך גם יכולה להביא לקבל החלטות שגויות ואף מסוכנות. לאורך אותה תקופה הוא לא מספיק לדלל תאים קשרים מיותרים ולפתח קשרים חדשים.
להעניק לילד כדור שעובד על המח בתקופה הקריטית הזו של ההתפתחות מבלי לעבור את האבחון הנדרש על ידי גורם מקצוע זהו מעשה חסר אחריות לחלוטין. מחקרים רפואיים שבחנו מוחות של מתבגרים שנטלו רטלין והישוו אותם לכאלו שלקחו פלצבו בלבד באמצעות מכשירי MRI הצליחו למצוא שינויים במבנה של המח. ה-MRI, כידוע, הוא מכשיר גס למדי בהשוואה לתהליכים העדינים של המח; אם הוא מצליח להבחין בשינויים, זה כאילו שכונה שלמה זזה שם.
העובדה שהתלמיד נכשל אם בוחנים אותו באמצעות השוואה לכללי ההתנהגות המצופים אינה אומרת שההתפתחות שלו אינה תקינה. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות אלו תהליכים הוא צריך לעבור על מנת להתפתח בצורה תקינה, אבל אנחנו יודעים שהשינויים האלו הם חלק מהתהליך, וחשוב להביט עליהם לאור ההבנה זאת.
אני אישית מכיר תלמיד חכם חשוב שבתור בחור היה רחוק מאוד מהתנהגות תקנית. המח שלו שיגע אותו, והוא עשה דברים שהיו ממש לא מקובלים, ואפילו מתמיהים. אבל מתוך כל השיגעון הזה יצא בסופו של דבר תלמיד חכם שהוא למדן אמיתי ובעל ראש יצירתי להפליא. זהו תלמיד חכם שהעולם התורני סומך עליו בנושאים קריטיים. המח שלו היה צריך לעבור כל מיני תהליכים עד שהוא הגיע ליעד הסופי. מה היה קורה לו אילו היו מתערבים באמצע התהליך? את זה אנחנו לא יכולים לדעת.
צריך להבין; הקב"ה לא עושה טעויות ח"ו. והקב"ה בחר לברוא את האדם בצורה כזו שיהיה עליו לעבור את האתגרים של גיל ההתבגרות על מנת להתפתח, להשתנות ולצמוח. והקב"ה גם בחר להפוך את הילד למחויב בתורה ובמצוות בדיוק בגיל הזה.
אולי חשבתם לעצמכם פעם שהיה עדיף לחכות עד גיל תשע-עשרה, שהעסק יתאזן, ורק אז לחייב את הילד בתורה ובמצוות. למה להטיל עליו את כל החיובים דווקא מתי שהעסק מתפקד בצורה הכי פחות טובה?
זאת מן הסתם הייתה יכולה להיות גישה נכונה אם התפקוד היה העיקר; אם המטרה התכליתית בעבודת השם הייתה לבנות אדם תקני, שמסמן 'וי' על כל המטלות שהוטלו עליו. אבל התורה כנראה לא חושבת כך. היא חברה להטיל על העולם את האחריות הגדולה ביותר דווקא בזמן שהמח סוער ביותר.
וזה ממש לא במקרה. התורה מעוניינת שנעבוד, שנגדל ושנתפתח. דווקא המתח הזה שבין החיוב שכובל את הילד לכללים ברורים ובן האנרגיות הבלתי-נדלות והחשיבה היצרתית והגמישה של גיל הנעורים הוא זה שמאפשר לאדם להתפתח בצורה בריאה, שמצד אחד נותנת לו את המקום לבנות את עצמו בצורה אישית ולהתפתח, ומצד שני אמורה למנוע מאותה יצירתיות לגלוש למחוזות בעייתיים; בסופו של דבר, אנו מעוניינים שההתפתחות הזו תנותב לדרך של תורה ומצוות, ולא להפקרות מוחלטת.
הנקודה הזו היא נקודה קריטית בעבודת השם, והיא קריטית במיוחד כאשר עוסקים בחינוך. כמובן שאין ספול בכך שאדם שנחוץ לסיוע יעשה בו שימוש מושכל בצורה אחראית, אך בריחה מעבודה לחלוטין אינה אפשרות בכלל – גם אם נראה שבמבחן התוצאה היא עובדת.
הסתכלות על עבודת השם לפי אמת מידה של תפקוד וביצועים היא ההפך המוחלט ממה שהתורה רוצה; התורה רוצה מאתנו שנעבוד, ולא שנעשה קיצורי דרך. צריך להבין; הקב"ה לא עושה טעויות ח"ו. והקב"ה בחר לברוא את האדם בצורה כזו שיהיה עליו לעבור את האתגרים של גיל ההתבגרות על מנת להתפתח, להשתנות ולצמוח. והקב"ה גם בחר להפוך את הילד למחויב בתורה ובמצוות בדיוק בגיל הזה.
פורסם במקור – קולמוס, עיתון משפחה