בימי ספירת העומר נוהגים אבלות על שנים עשר אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו. ובחז"ל אמרו (יבמות סב, ב): "שכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". וכתשובה לכך נהגו ישראל בפרט בימים אלו להתחזק בנתינת כבוד בין אדם לחברו, ובפרט בין לומדי התורה.
וידועה היא התמיהה: הלא בוודאי אותם גדולי עולם היו עתירי מידות טובות, ומדוע באמת לא נהגו כבוד זה לזה. וביותר, אכן מדוע לא שינו אורחותם כאשר ראו שבכל יום יש מתים רבים, מדוע אפוא המשיכו בדרכם עד שכולם מתו באותו הפרק?
כאשר נעמיק בדבר נבחין, כי ישנה הדגשה שכולם היו "תלמידי רבי עקיבא", ענינו של 'תלמיד' הוא 'מקבל תורה'. התלמיד חפץ להבין ולהעמיד את דברי רבו על בורים, לשם כך הוא עמל ומתייגע לרדת לסוף דעתו. דא עקא שרצון זה כמעט בהכרח מוביל לזלזול של התלמידים האחד בשני, שכן האחד התייגע רבות והבין את דברי רבו כך, ואילו חבירו התייגע והבין את דברי רבו באופן אחר. הבנת האחד סותרת את הבנת חבירו, עד שהוא מזלזל בחברו כאומר: 'אתה לא הבנת כלום'.
מי שהוא עוסק בתורה ותלמיד במהותו, כמעט ואינו יכול להימנע מזלזול בחברו, החידוד והתוקפנות הנדרשת בכדי לקבל תורה מכריחה זלזול ולא בטוח שניתן להינצל ממנה, כדברי הגמרא (קידושין ל, ב), שאפילו אב ובנו רב ותלמידו שעוסקים בתורה – נעשים אויבים זה לזה.
צורה זו היא הכרחית לקניית תורה כפי שניתן ללמוד מדברי הגרי"ס שכתב (אור ישראל מכתב ו): כי לימוד תורה נעשה על ידי חריפות הדעת ו'גיפטיג' – (תוקפנות). ואף ידוע, שר' ישראל ניסה להנהיג אצלו לימוד בדרך של 'שקיטת הרוח', ולבסוף התבטא על כך: כי אמנם מידות טובות היו, אך לימוד לא היה. לימוד אמיתי מכריח להט וחריפות כפי שאנו רואים אצל גדולי עולם שהתבטאו בחריפות רבה האחד על חברו, כמו הרמב"ן על בעל המאור וכן הרבה. ברור כי צורה תוקפנית זו אינה צורה של כבוד, אלא להפך. ועל כן עתה עלינו להבין – מה הייתה התביעה על תלמידי רבי עקיבא?
נראה כי כאן מונחת טענה דקה. אכן, בתחילת הלימוד הזלזול מוכרח לבא, אך לאחר מכן ישנה דרישה של "את והב בסופה", שהלומדים נעשים אוהבים זה לזה כדברי הגמרא (שם). וכלשון הגרי"ס (שם): "הלשמה היא שקיטת הרוח, אם כדבריו ואם כדברי חבירו" וכו'. האיבה בראשונה היא בחינת הלימוד בחריפות הדעת, והאהבה בסופה היא בחינת הלשמה, לבטל כל אחד דעתו, לילך אחר הרוב או הגדול, או לעמוד כל אחד בדעתו". ואכן כיצד הוא הדבר? איך ניתן אחר להט הויכוח והמחלוקת לשוב ולאהוב?
מובא בנפש החיים (שער ד, ח): שלימוד לשמה בא מתוך תפיסה שהתורה גדולה הרבה יותר מהתפיסות השכליות שלנו. ובאמת, כאשר אנו מודעים לכך, שוב אנו יכולים לנהוג כבוד גם בדעה אחרת, לא מפאת כניעה לדעה השנייה חלילה, אנו עדיין יכלים להיות חלוקים עליה מכל וכל, אך התפיסה שהתורה גבוהה הרבה מעבר להשגתנו, נותנת לנו כח להכיל ולכבד גם דעה שונה על אף המחלוקת. תפיסה זו מאפשרת לנו לקבל הכרעה של רב גם אם הוא מכריע כדעת החבר שאיתה אנו לא מסכימים כלל ועיקר.
מצוות תלמוד תורה היא להבין ולהתעסק עם השכל האישי שלנו דווקא, להתווכח בתוקפנות עם הדעה שלא נראית לנו עד כדי שנבוא לחוסר נהיגת כבוד זה בזה, רק כך ניתן לקנות תורה. אולם אחר כל זאת עלינו לעלות ולהתרומם עוד לדרגת לשמה, בה אנו מבינים שהתורה ארוכה מארץ מידה וגבוהה הרבה מעבר לתפיסת הדעת שלנו, וממילא גם ביחס לדעות אחרות בתורה עדיין אנו יכולים לנהוג בהם כבוד, וגם אם אנו חלוקים נחרצות על דעת החבר, עדיין אנו יכולים לנהוג בה כבוד.
כאשר תלמידי רבי עקיבא ראו שהחלה מגיפה בתלמידים, הם סברו שיש להתחזק אף יותר ב'תלמידות' להיות יותר ויותר 'תלמידים' המדקדקים ומדייקים להבין אל נכון את דעת הרב, אולם התחזקות זו הביאה עמה בהכרח עוד יותר זלזול כאמור. והייתה עליהם תביעה דקה לפי גדלותם, להתרומם לדרגת לשמה, להבין שההשגה בתורה לעולם תישאר מוגבלת, וממילא להיות מסוגלים בנהיגת כבוד זה לזה.
אכן, אנו נדרשים לעמול ולהיות תלמידים מה שבהכרח מביא לידי זלזול, אך בפרט בימים אלו בד בבד, עלינו לעבוד ולהשריש בתוכנו, את התפיסה שהתורה הינה הרבה מעבר להשגתנו, וממילא ניתן גם לקבל ולתת כבוד אפילו לדעות שונות משלנו, הגם שאנו חלוקים עליהם ממש.