המשנה במסכת אבות בפרק קנייני תורה מונה בתור שניים מתוך קנייני התורה את המידות הבאות:
"נושא בעול עם חברו ומעמידו לכף זכות"
מהו הקשר בין שתי המידות הללו? וכיצד הן מתקשרות דווקא לתורה? ננסה לעמוד מעט על הדברים, באופן שאולי יש בו מן הדרוש, אך למעשה הוא אחד מהיסודות הבסיסיים בקנייני התורה. יסוד שנוגע גם לקניין השני המוזכר במשנה: "שמיעת האוזן".
להיכנס לתוך עולם אחר
בתור אברך צעיר, כשהייתי אב לילדה אחת, עברתי לגור בבאר יעקב. באותם הימים היה מדובר בעיר פשע של ממש. מוניות סרבו להיכנס לעיר; הם פחדו שאחרי שהנוסע ישלם להם אחד מתושבי העיר ישדוד אותם. במעבר לשם היה היבט של מסירות נפש, אבל אני ומשפחתי עשינו את הצעד הלא פשוט הזה מתוך מטרה מאוד ברורה: רציתי ללמוד אצל המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל ולהתקרב אליו.
התחלתי לשמוע וועדים מהמשגיח, ולאחר הוועדים הייתי מגיע לשוחח אתו. אפשר אולי היה לצפות שלאור ההקרבה שהייתה כרוכה במעבר הוא יסביר פנים לתלמיד החדש, אבל זה לא מה שקרה. הייתי שואל אותו שאלה אחת, ואחריה עוד אחת, ובשאלה השלישית הוא פשוט הפסיק להשיב. כך קרה לא פעם ולא פעמיים; במשך שלשה חדשים – זמן קיץ שלם – הקרח לא נשבר. הוא פשוט סירב להתייחס אלי.
בבין הזמנים הרגשתי שהגיעו מים עד נפש. התקשרתי לרבי הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל ואמרתי לו שנעשה כאן מקח טעות; המשגיח בכלל לא מעוניין שאלמד אצלו. אבל להפתעתי, הרב הוטנר לא גיבה אותי; הוא צעק עלי.
"יונגערמאן!" הוא אמר; "אתה מנסה להתקרב לאדם גדול? אתה רוצה להיכנס לתוך העולם שלו? אז אתה צריך להבין שהעולם שלו שונה מהעולם שלך. שלשה חדשים? זה נראה לך מספיק זמן בשביל לעשות את זה? מה קורה לך?!"
בנקודה הזו הסתיימה השיחה, אם כי אני מניח שהיה לה המשך, ושההמשך הוא שהרב הוטנר התקשר למשגיח וביקש ממנו לשנות גישה – שכן מאותה שיחה ואילך מערכת היחסים שלי עם המשגיח הפכה לזורמת הרבה יותר. (למעשה, שנים לאחר מכן, כשהזכרתי את הסיפור הזה למשגיח הוא הכחיש בכל תוקף שכך היה; היה קשה לו להאמין שבמשך תקופה כה ארוכה הוא נהג איתי בצורה הזו)
נושא בעול עם רבו
האירוע הזה היה בשבילי לימוד מוסר מאין כמותו. פתאום הבנתי שמשהו יסודי מאוד בגישה שאיתה נגשתי למי שרציתי שיהיה מורי ורבי היה שגוי מלכתחילה; חשבתי על איך הוא יכול לתרום לעולם שלי, ולא על איך אני יכול להיכנס לעולם שלו.
הרבה פעמים אנשים חושבים שדמות רב פירושה מעין "144" – "מודיעין" – תורני; שאנחנו צריכים לשאול שאלות, ואילו הרב צריך לספק תשובות. אנשים נוהגים לפנות לתלמידי חכמים ולבקש מהם ללמוד איתם בחברותא. מובן מאליו מה התועלת שהם חושבים להפיק מהלימוד הזה, אך האם הם עצרו ושאלו את עצמם קודם לכן מה הסיבה שהרב יהיה מעוניין בלימוד המשותף איתם? האם הם חשבו על כך שהם צריכים לגשת לעולם שלו, ולא שהרב צריך להיכנס לתוך העולם שלהם?
קרה לי פעם שתלמיד פנה אלי וביקש ממני ללמוד איתו חברותא. השבתי שהעובדה שהוא מעוניין ללמוד איתו אמנם מהווה מחמאה גדולה בשבילי, אבל הייתי שמח לשמוע למה הוא חושב שאני ארצה ללמוד איתו. התשובה היחידה שהוא הצליח למצוא היא האמירה: "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"; אמרתי לו שלמרבה הצער אינני פרה.
הבעיה בגישה הלקויה הזו לרב אינה רק שאלה של "בן אדם לחברו". זהו תנאי בסיסי לצמיחה בתורה; זאת אבן יסוד ל"שמיעת האוזן". התפקיד של רב הוא לאפשר לנו להיכנס לתוך העולם שלו, ואנחנו צריכים בשביל זה ללמוד את אותו עולם ולדעת להיכן אפשר להיכנס.
זהו הקנין של "נושא בעול עם חברו"; החבר כאן יכול גם להיות הרב, והנשיאה בעול היא ההבנה שהעולם של הרב שונה משלי, ושאני הוא זה צריך להיכנס לתוך העולם שלו, ולא להיפך.
מהסיבה הזו הרב גם לא צריך לספק לי תשובה לכל שאלה. הוא לא חייב להידרש לכל נושא שמעניין אותי; ישנם נושאים שנוגעים אליו ובהם הוא יהיה מוכן לטפל, בעוד בדברים אחרים הוא יעדיף לא לגעת. כפי שלמדתי אצל המשגיח, הרב הוא בשום פנים ואופן לא "כלבויניק". יהיו נושאים שבעיני יראו חשובים מאוד שהוא לא יסכים להיכנס אליהם ולעזור. לא מדובר בניכור; מדובר בהבנה של היחס הנכון שבין ורב ותלמיד.
לשמוע דבר חדש
מהקניין של "נושא בעול עם חברו" עוברת המשנה לקניין הבא: "ומעמידו לכף זכות". זהו המשך ישיר של היסוד האמור לעיל; מאחר שאני מבין שלרב יש עולם שונה משלי, אני צריך "להעמיד לכף זכות" את הדברים שאני שומע ממנו. עלי לתת משקל גדול לכל דבר שיוצא ממנו ולהבין שהוא אף פעם לא אומר דברים של מה-בכך.
אני זכור שכאשר הייתי משגיח באחת הישיבות יצא לי לפגוש בחור שהיה חביבם של מגידי-השיעורים; כשלמדנו מסכת יבמות, הוא ידע למנות את כל ה"אשת-אח" למיניהן מדף ב ועד דף יא. בור סוד שאינו מאבד טיפה. ראשי הישיבה אהבו אותו מאוד; בשבילי, ללמד אותו היה פשוט סיוט.
זה לא שהוא לא היה בחור טוב. הבעיה הייתה שכל דבר שאמרתי תמיד הזכיר לו משהו שהוא שמע פעם מהרב'ה בכיתה ח'. אף פעם הוא לא היה מוכן לקבל שיתכן שהדברים שנאמרו עכשיו שונים ממה שהוא שמע עד כה. שמתחת לדמיון השטחי בין מה שהוא הכיר מתוך העולם שלו יש רבדים נוספים, אחרים, שנובעים מכך שהם הגיעו מתוך עולמו של מישהו אחר, שונה משלו.
אותו בחור לא היה מסוגל לגדול, או לכל הפחות היה מאוד מוגבל בהקשר הזה. כל עוד הוא לא היה פתוח להבין שנאמר כאן חידוש ולנסות להעמיק בדברים, אי אפשר היה להוסיף לו דבר מעבר למה שכבר היה מונח אצלו קודם לכן. בתור משגיח, החוויה בלדבר לבחור מהסוג הזה הייתה מתסכלת ביותר.
באופן אישי אני יכול להגיד שהדברים ששמעתי מרבותי וליוו אותי בצורה העמוקה ביותר היו דווקא אלו שבשעתם לא הבנתי בכלל; דווקא אותם דברים שהיו נראים לי ברגע הראשון כמשונים או אפילו שגויים לחלוטין, הם אלו שבסופו של דבר גידלו אותי יותר מהכל.
זהו אינו מקרי, כמובן; העובדה שהדברים האלו היו כל כך זרים לי בהתחלה, ושלקחו לי שנים רבות בשביל להבין אותם נובעת מכך שהם באמת ובתמים היו חדשים לי; הם לא הדהדו את העולם שלי, אלא הגיעו מתוך העולם שלהם. הם הגיעו דווקא מתוך אותו חלק בעולם שלהם שהיה רחוק משלי.
בהקשר הזה ישנה חשיבות גדולה ללימוד מרב חי, בהשוואה ללימוד מתוך ספר. כשאני ניגש לספר, אני לומד אותו עם ההבנה שלי. אופן הלימוד מבוסס על כך שהדברים צריכים להיות מובנים עבורי. אבל הלימוד הגדול ביותר מהרב, לעומת זאת, נמצא בצורה מיוחדת דווקא במקומות שבהם הוא אינו מובן. השונות בין הרב לתלמיד היא זו שמאפשרת לתלמיד לגדול. היכולת לשמוע דבר שאינו מובן, מתוך ההכרה שהוא מגיע מעולם אחר, היא זו שמגדלת אותנו ונותנת לנו כניסה לרבדים פנימיים יותר בלימוד התורה.
פורסם במקור – קולמוס, משפחה