העבודה על מסירות נפש נמצאת ביסודם של ימי החנוכה. אבל האם אפשר לחנך למסירות נפש גם בתוך מערכת של "חינוך מוסדי"?
הב"ח באורח חיים (סוף סימן תרע) מלמד אותנו מה הייתה הסיבה שבגינה נגזרו גזרותיהם של היוונים על כלל ישראל:
"אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה".
גזרות היוונים לא הגיעו על חלל ריק. הם באו בגלל סיבה, והסיבה הייתה זהה למה שיוונים בעצמם ניסו לעשות; אנחנו התרשלנו בעבודת בית המקדש, ולכך הקב"ה הביא את היוונים שיעשו את אותו הדבר בגזרותיהם.
מסירות נפש – כיצד?
הב"ח מלמד אותנו לא רק מה היה החסרון שהיווה את התשתית לגזרות, אלא גם כיצד הגיעה הישועה:
"וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה', ע"כ נעשה הנס גם כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה".
הנקודה של נס חנוכה, שתקנה את ההתרשלות בעבודת הקורבנות, הייתה מסירות נפש. כלל ישראל נושע וזכה לנס כאשר הוא מסר את נפשו על אותה עבודה שביחס אליה הוא התרשל קודם לכן.
אם אנו מחפשים לעצמנו דרכים לחזק את עבודת השם שלנו בימי החנוכה, הרי שיש כאן מקום חשוב לעבודה בימים אלו של השנה: עבודה על מסירות נפש. הדרך להתחבר למקום גבוה יותר, להגיע לאותה מציאות של נס, תלויה בכך שאנו מוכנים למסור את הנפש בשביל עבודת השם שלנו, ומנגד – ללא החיבור למציאות עליונה, לא תיתכן מסירות נפש. מסירות נפש מגיעה רק כאשר אני מבין שהדבר שאני עובד עליו יותר גדול מהחיים האישיים שלי.
כאן חשוב גם להדגיש: מסירות נפש אינה חייבת לבוא לידי ביטוי דווקא במסירת הנפש כולה. אדם יכול למסור את הנפש גם ב"כלשהו"; הוא יכול לקחת כח מסויים, או דבר מסויים שיש לו הנאה ממנו, ולמסור אותה לעבודת השם – כפי שמבואר בדברי הנפש החיים. גם זו מסירות נפש.
זאת נקודה שדורשת אצלנו לא מעט עבודה. בעבר היה ברור לכל אחד שבשביל להיות בן תורה, אדם צריך לוותר על משהו. היה ברור שחיים של תורה כוללים גם לא מעט וויתורים. אמנם כיום ישנה תחושה די רווחת שאפשר להיות "גם-וגם"; שאפשר לאכול את העוגה החרדית ולהשאיר אותה שלמה. שמספיק "להשתייך" לציבור החרדי, מבלי שהדבר יכלול וויתורים על דברים שחשובים לנו. ההכרה בערך של מסירות נפש והחיוניות של הנקודה הזו בכל עבודת השם שלנו דהתה מעט עבורנו.
חינוך מוסדי ומסירות נפש: הילכו שניהם יחדיו?
יתכן ואחת הנקודות שעומדות בעוכרינו בהקשר הזה היא העובדה שאנו שמים דגש גדול, אולי אפילו גדול מדי, על מה שנקרא: "חינוך מוסדי". אנו יודעים לחפש היטב את המוסד הטוב ביותר, השמור ביותר, ולהתאים את עצמנו וילדנו לגישה שאותו מוסד מכתיב – אמנם אנחנו לא מבינים שבכך אנחנו מוותרים למעשה על אחד היסודות הבסיסיים ביותר של עבודת השם: אנו מוותרים בכך על היכולת לחנך למסירות נפש.
מוסד הוא מטבעו בנוי בצורה כללית. הוא קובע גבולות, וכל הבא בפתחו צריך לעמוד באותם גדרים. אך מוסד, בהגדרה, לא יכול לחנך למסירות נפש – ולו רק בשל העובדה שמסירות נפש תלויה בעבודה האישית של כל אחד ואחד מאתנו.
לכל אחד מאתנו יש "נפש" שונה. כל אחד חווה "גישמאק" מדבר אחר. לכל אחד יש כוחות נפש שיחודיים לו. אם חונקים את הכוחות היחודיים הללו ולא לומדים להכיר אותם, אין שום דרך גם ללמוד כיצד "למסור" אותם לעבודת השם.
באופן כללי, מוסדות לא מחנכים להכרה עצמית. הם לא נותנים מקום לכוחות הנפש היחודיים של כל תלמיד ותלמיד. לכל היותר, הם יכולים "להתגמש" ולאפשר למי שצריך "להוציא אנרגיות". יש לכך אפילו מונח מיוחד כיום: "להתפרק". אלא ש"התפרקות" לא מקרבת את התלמיד לעבודת השם. היא לא מלמדת אותנו כיצד להכיר את הכוחות שלו. היא לא מכוונת אותו באיזה אופן הוא יכול לנתב את אותם כוחות לעבודת השם – או לחילופין, "לגזור" אותם לשם העובדה שלו.
אני לא מעט פעמים פוגש בחורים\אברכים שבאים לדבר איתי. כאשר אני שואל אותם בנוגע לתחביבים שלהם, רבים מהם עונים לי שאין להם. הדבר היחיד שהם אוהבים לעשות זה ללמוד.
זה כמובן לא כל כך מסתבר, בהתחשב בכך שאותם אנשים לא בהכרח נראים כמו שנראה אדם שהדבר היחיד שהוא אוהב לעשות זה ללמוד תורה. יותר סביר לומר, שהם פשוט לא למדו מעולם כיצד להכיר את עצמם – ואם כן אין להם את היכולת גם "למסור את הנפש", ולו במשהו. אם אין לך גישה לכוחות שלך, לא תוכל גם למסור אותם.
בעבר, המשגיח הג"ר שלמה וולבה זצ"ל אמר שהוא לא מסוגל לנהל ישיבה עם יותר ממאה ועשר בחורים. כיום זה הגודל של שיעור בודד בישיבות הגדולות הוא לפחות כפול. בדרך הזאת, יש ציבור מאוד גדול שסוחב את העול, אבך קשה מאוד לחנך בצורה פרטית.
מוסד הוא ללא ספק דבר חשוב. השתייכות לציבור היא דבר חשוב גם כן. אבל מסירות נפש דורשת גם פן נוסף בחינוך: היא דורשת את הפן האישי. היא דורשת מאתנו להכיר את עצמנו, וללמד את התלמידים שלנו להכיר את עצמם.
אולי זאת יכולה להיות התחלה לעבודת ימי החנוכה: לנסות להתחיל לעבוד על מסירות נפש, בכך שננסה קודם ללמוד להכיר את עצמנו, ולהבין כיצד לכוון את הכוחות שלנו לעבודת השם.
פורסם במקור – קולמוס, משפחה