אחריך – נרוצה
כיצד משתמשים בתגמול ותמריץ ככלי חינוכי מועיל וארוך טווח?
לשון הכתוב (שיר השירים א, ד) "משכני אחריך נרוצה", מעורר תמיהה, איך מצד אחד אנו מבקשים 'משכני אחריך' שהקב"ה מצידו ימשוך אותנו, ומאידך 'נרוצה' מכח עצמינו, ונראה, כי 'משכני אחריך' היא בקשה שנמשך, ומכוח אותה משיכה 'נרוצה' מעצמינו באותו הכיוון, ומתבאר אפוא, שבמשיכה של הקב"ה אותנו, ניתנים לנו כוחות וכלים לרוץ מכח עצמינו באותו הכיוון.
מהלך זה נוגע גם לחינוך שלנו, ועל מחנך מוטלת חובת התבוננות כיצד 'מושכים' תלמיד לכיוון מסוים באופן שגם אחרי המשיכה הוא ירוץ באותו הכיוון מעצמו.
באופן כללי, האופן למשוך אדם למקום מסוים, נעשה על ידי שמציעים לו דברים שמעניינים אותו, ולכך מי שאוהב כסף, מציעים לו כסף, ומי שאוהב כבוד מציעים לו כבוד, וכיוצא בזה.
אולם כאשר מחנך מושך תלמיד לחינוך על ידי דבר שמעניין אותו, הרי שיש חשש גדול שהוא מחזק אצלו יותר את הדבר שמעניין אותו, ומגביר אצלו את ההתעניינות בנושא שהיה רק אמצעי למשיכה, ולא את ההתעניינות בתוכן החינוכי שהוא רצה להעביר, ולדוגמא, מי שמעניין אותו כסף, ומחנך מושך אותו על ידי זה, לעיתים ההתעסקות סביב הכסף היא זו שתגדל, ולא ההתקדמות החינוכית, ומשכך, לא נוצר שינוי של 'נרוצה' אצל התלמיד, וכל מה שיש הוא רק המשיכה בלבד.
וכן כאשר אב נותן 'פרס' לבנו על התנהגות טובה בבית, הרי הוא מחזק אצלו את הצורך ב'פרס', אך הפרס לא מחזק אצל הבן את החינוך לשינוי בהתנהגות, וכן מחנך שעושה 'זיץ' לתלמידיו, פשוט הדבר שהתכלית בזה היא לא ה'זיץ', אלא הימשכות התלמידים אחר רבם בעקבות אותו 'זיץ'.
ומעתה בכדי שה'פרס' או כל משיכה אחרת, יפעלו ויביאו לחינוך ושינוי אמיתי, על המחנך לחפש כיצד לתת לתלמידיו את אותו מרכיב שיגרום להם להיות קשורים עם התוכן החינוכי גם אחרי שהמשיכה והתגמול אינם קיימים עוד.
ובזה באנו לסוגיה חינוכית בה אנו נדרשים להעמיק ולהבין, מהו אותו המרכיב שיכנס בליבו של החניך ויביא לכך שבהמשך הוא יהיה בבחינת 'נרוצה' מכח המשיכה הראשונה.
ואכן מלשון הכתוב "אחריך" מתבאר, שכדי שהתלמיד יגיע לצמיחה והתקדמות אישית ('נרוצה') מכח משיכת המחנך ('משכני'), על המחנך להיות בתמונה, וזהו 'אחריך – נרוצה', דהיינו על ידי שהמחנך נמצא בפנים והתלמיד מרגיש שהוא 'אחריו', אחרי רבו ממש, רק כך הוא יוכל לבא לידי 'נרוצה'.
ומעתה על המחנך להבין שכאשר הוא מעודד ומכוון תלמיד, זה לא בשביל שה'תפקוד' שלו יהיה טוב יותר, אלא כדי שמשהו ממנו יכנס בפנימיותו של התלמיד, וכך המשיכה תהיה 'אחריך' דהיינו אחר המחנך שנכנס אצל התלמיד לחייו. כאשר מחנך נכנס לחיי התלמיד, זה כבר מגביר את רצון התלמיד להשתנות, משום שהתלמיד נעשה קשור למחנך, מחמת התוכן הפנימי שהוא לא רק משיכה, ורוח המחנך המפעמת בתוך התלמיד היא המפתח שלו לגדול ולבא לכדי 'נרוצה'.
כאשר תלמיד מרגיש שהמחנך בתוך החיים שלו והוא אחריו ממש, הרי שגם כאשר המחנך נעזר בתמריץ ובפרס, הנקודה החינוכית הפנימית שתהיה בתוך אותו תמריץ יכולה להיות בנויה ממשפט אחד, שיפול על אזנים מוכנות לשינוי, משום שיש כאן 'משכני אחריך' ממש, וזה מביא ל'נרוצה', שהתלמיד ימשיך לרוץ בכוחות עצמו הלאה באותו הכיוון.
בכדי שתלמיד ירגיש שהמחנך מפעם בתוך חייו, הוא צריך להרגיש שהמחנך מעונין בו ממש, ולא רק בתפקוד יותר טוב, ולצורך כן האב והמחנך צריכים להתעניין ולהיות מעורבים גם בצרכיו הגשמיים של החניך, וכך גם התמריצים החיצוניים מייצרים שייכות אישית בין המחנך לתלמיד, שייכות שיכולה להביא לכך שהתלמיד ימשיך וירוץ מעצמו באותו כיוון מכח משיכת המחנך.
