ביום הפורים אנו מוחים את שמו של עמלק במחיית המן ובקריאת פרשת מחיית עמלק (שמות יז יג), "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". ומחמת כן אמרו בגמרא (מגילה ל, א) שיש לקרא בשבת הסמוכה לפורים את זכירת מעשה עמלק, הגם שמצוות זכירה זו שייכת לכל השנה כולה, כדי להקדים את מצוות הזכירה לעשייה. ואכן שומה עלינו להבין מדוע מעשה מחיית עמלק שייך רק ליום הפורים, ולא לכל השנה כמו הזכירה?
בימינו אנו לא מתאפשר לנו למחות את עמלק, וכאשר אנו רואים את התיאורים בחז"ל (ראה ילקוט שמעוני נ"ך קכג), כיצד שמואל שיסף את אגג וחתך מבשרו זיתים זיתים והאכיל לנעמיות, אנו ערים לתחושה שלצערנו כיום לא היינו מסוגלים להיות במעמד שכזה, לא רק מחמת אימת השלטונות, אלא מחוסר מסגולות נפשית כביכול, ועלינו להתבונן- מה מקור נביעתה של אותה מניעה?
תפקידם של ישראל לגלות את שמו יתברך בכל מציאותם ברוחם ובגופם, ונצטווינו על מחיית זכר עמלק משום שמציאותו נוגדת וסותרת גילוי כבוד שמים, מציאותו סותרת את המושג יהודי המגלה כבוד שמים בכל מציאות חייו בעולם.
דא עקא שכדי למחות את שמו של עמלק עלינו להיות מבוררים שאכן כל מציאותינו מגלה כבוד שמים, או אז תדחוק מציאותנו את מציאותו של עמלק ותמחה אותו מן העולם, אך לדאבוננו כל עוד אנו לא נגאלים, הנהגת ההעלם וההסתר של הבורא יתברך מאפשרת לנו ללמוד ולהיות נגועים בקליפת עמלק (ראה אבן שלמה להגר"א יא, ח), כך שאיננו מבוררים מספיק בכדי למחות את שמו.
כאשר יהודי שלם בכל מציאותו אזי רוחו וגופו כאחד הם מקור השראת השכינה, אולם כל עוד אינו זוכה לראות בגופו מקור גילוי כבוד שמים הרי שגם אם רוחניותו נוגדת למציאות עמלק, מציאות גופו אינה סותרת את עמלק ואינה מוחה אותו.
במשך השנה מציאות החיים הטבעית והמקרית שלנו מסתירה ומעלימה את מציאותו של הבורא, וגם אם אנו אכן מצליחים להשיג ולהרבות כבוד שמים בדעת וברוח, עדיין קשה לנו לראות במציאות גופנו הגס והחומרי מקום לגילוי כבוד שמים, אנו לא נותנים יחס נכון לגוף של יהודי שיכול להיות ממש מקום להשראת השכינה, מציאות זו עדיין מכוסה ונסתרת, איננו נבדלים מספיק, גופנו אינו מהווה סתירה מוחלטת למציאות עמלק, אנו חשים חוסר מסוגלות למחות את שמו, כי במצבנו הנכחי באמת איננו מסוגלים לכך.
אולם יום הפורים הוא יום אחד בשנה שבו אנו זוכים לגילוי נורא, שגם המציאות הפשוטה והטבעית מגלה בורא עולם. ביום זה העולם ששמו מורה על העלם, פושט את כיסויו ומגלה כי קודשא בריך הוא נמצא בכל מקום ומקרה והמציאות כולה מבררת ומגלה כבוד שמים. ביום זה גם המציאות הגופנית ביותר מגלה כבוד שמים, וגם כאשר יש שכרות ואין דעת גופו של היהודי מצד עצמו מגלה שהוא מקום גילוי שכינה.
נס פורים שעיקרו נתקן על הצלת גופם של היהודים, מגלה ומברר כי מציאות גופנו הגס והפשוט הוא הוא מקום גילוי שכינה. ביום זה מתברר שמציאותו של היהודי באשר הוא ומציאותו של העמלקי הם סתירה מוחלטת, ולכך רק ביום זה אנו מסוגלים ויכולים למחותו.
גם כאשר נתבונן בלשון המגילה "איש יהודי", "מרדכי היהודי", "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים" נבחין, כי התנגדותו של המן היא לעצם מציאות היהודים, וביום זה התברר כי מציאות "איש יהודי" דוחקת ומוחה את מציאות המן האגגי העמלקי.
ואכן בכל פעם שיש גאולה לישראל יש ציווי למחות את עמלק, כמ"ש (דברים כה, יט), "והיה בהניח ה' אלו לך מכל אויביך מסביב וכו' תמחה את זכר עמלק" וגו'. ובאמת תפקידו של משיח צדקינו יהיה לגלות כיצד המציאות כולה- החית הצומחת הדומם והמדבר- כולם מגלים בורא עולם בחוש, וגילוי ובירור זה יאפשר לנו לזכות ולמחות את זרעו של עמלק כי מציאותנו בעצמותה תהווה התנגדות מוחלטת לעמלק.
ביום הפורים אנו זוכים לגילוי ובירור שהוא מעין הגילוי העתיד לבא במהרה בימינו, שבו יתברר ויתגלה לעין כל מציאות הבורא יתברך על כל נברא בחוש ממש, וכדברי חז"ל (ילקוט שמעוני משלי תתקמ"ד) שיום הפורים אינו בטל לעולם בשונה משאר ימים טובים.