בחג הפסח ישנו עסק מיוחד סביב עבודת הלילה דווקא כלשון הכתוב (שמות י"ב, ח') "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב". כתב רש"י בשם המכילתא, "בערב מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו, אין לי אלא ימים לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות". כמו כן אנו מוצאים בהגדה שהתנאים היו עסוקים בסיפור יציאת מצרים כל הלילה, ודברי ראב"ע שאמר כי לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא.
סדר מערכת המצוות עיקרן ביום כמו עבודת הקרבנות וכדו', אולם בחג הפסח התחדש שיש עבודה השייכת גם ללילות. ואכן ידוע בשם הגר"א שביאר כי על כך נסובה שאלת מה נשתנה, כלומר במה נשתנה לילו של פסח שיש בו הרבה עבודות גם בלילה בשונה משאר לילות השנה. ואמת כי שומה עלינו להתבונן מה מהותה של עבודת הלילה הלזה.
זמן הוא מלשון הזמנה, כלומר הזמן הוא תנועה לקראת תכלית מסוימת, ובלי שיש תכלית אין כל משמעות לזמן. וכתב הרמח"ל בדעת תבונות (מ"ח) כי ישנם שני סדרי זמנים: האחד טבעי כביכול המונהג במשך כל השנה, בו דבר מביא לידי דבר, שעה מביאה לשעה שאחריה וכל יום מביא ליום שאחריו, מעין התפתחות טבעית שבה העולם עובר ומתקדם לקראת התכלית שבה חפץ הבורא יתברך. בסדר שכזה אין יכולת לדלג ולקפוץ שלבים, כי אם לפסוע צעד אחר צעד. אנו אף נדרשים להכנה במעבר משלב לשלב, כאשר הלילה הוא שלב ההכנה וההמתנה לקראת היום שלאחריו.
אולם ישנו סדר זמנים נוסף ועמוק יותר שהתחדש ביציאת מצרים. בסדר זה הבורא יתברך נכנס בעצמו לתוך הסיפור. במצב כזה אין סדר עולם טבעי של שלב אחר שלב והכנה והמתנה של לילה לקראת יום, אלא סדר חדש של לילה כיום יאיר, שבו ההגעה אל התכלית נעשית בבת אחת, אין בו הבדל בין יום ובין לילה ובין עולם הזה לעתיד לבוא.
זכינו שבשעת יציאת מצרים הבורא יתברך גילה את חפצו וחשקו בנו, והראה את שייכותנו לעולם עליון יותר מסדרי הזמנים הטבעיים, בכך שהוא בכבודו ובעצמו קפץ ודילג (ראה רש"י שמות י"ב, י"א) ונכנס לתוך העולם שלנו כדי להביאו אל תכליתו שנקבל את תורתו. כאשר הבורא בעצמו נכנס לתוך העולם שלנו, אין שלב אחר שלב אלא מייד 'ויוציאנו משם', בבת אחת בסדר זמנים חדש ועליון יותר.
זהו אפוא העסק הגדול שיש סביב הלילה, שכן בפסח התחדש לנו סדר זמנים חדש שונה מסדר הזמנים של כל השנה כולה. זו אף התשובה שאנו עונים על שאלת מה נשתנה, עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלו', כלומר, בחג הפסח הבורא עולם בעצמו נכנס לתמונה, וכאשר הוא נכנס הכל קורה בבת אחת, בסדר זמנים חדש של דילוג וקפיצה שלא כסדר העולם הטבעי והפשוט. בן זומא אף הוסיף שנקודה זו שייכת לישראל בכל זמן שהוא ביום ובלילה, בעולם הזה ובימות המשיח.
מעתה למדנו כי על אף שדרך העבודה הרגילה היא שלב אחר שלב עם הכנה והמתנה, בחג הפסח התחדש שלעיתים יכולה להיות עבודה בזריזות, בדילוג ובקפיצה אל התכלית בלי כל עיכוב והמתנה.
כדי שנשיג עבודה שכזאת עלינו להביא לידי כך שרק הבורא נמצא בתמונה, או אז מערכת הזמנים אין בה יום ולילה ונעשית בבת אחת. נוכל למצוא עבודה זו בתפילה ובביטחון הנוגעים בעולם עליון שרק הבורא נמצא בתמונה, ואינם שייכים לסדרו הרגיל של העולם. וכדברי הנפש החיים (שער ב') שהתפילה נוגעת בעולם עליון יותר משאר מצוות, ומעוררת את אותה נקודת חידוש של סדר הזמנים הנוסף.
ואכן אחר סיפור שעבוד מצרים, אנו אומרים "ותעל שוועתם", משום שהגאולה מתחילה בכך שבוטחים בבורא עולם ומתפללים אליו, והתפילה מעוררת את אותה נקודה עמוקה אצל הבורא עד שחפץ בעצמו להיכנס לתוך הסיפור, ולהוציא את ישראל בבת אחת משעבוד לגאולה בסדר זמנים חדש אשר בו לילה כיום יאיר.