מחזור המועדים המתחדש בכל שנה ושנה מביא איתו הזדמנות לעבודה מיוחדת ומסוימת מצידנו. העבודה היא בהתאם לעבודת ה' שהתגלתה באותו מועד, כדי שנוכל לקבל את מעלותיו הרוחניות. על כן שומה עלינו להתבונן מהי העבודה שהתגלתה בחג הפסח, וכיצד נוכל גם אנו לדבוק בה ולהתעלות מכוחה.
מצאנו כי יציאתם של כלל ישראל ממצרים נעשתה בכח הזריזות, כדברי המדרש (ילקוט שמעוני רמ"ז ר"כ) "בזריזות יצאו ממצרים", וכדברי הרמב"ם בנוסח ההגדה (הלכות חמץ ומצה) "בבהילו יצאנו ממצרים", דהיינו בכח הזריזות יצאנו ממצרים. עלינו להתבונן היכן הדבר התבטא, ומהו מגלם עבורנו.
מידת הזריזות מביאה את האדם לידי כך שהוא מסוגל לצאת מאזור הנוחות הטבעי שלו, אל עולם חדש וגדול שהוא לא הכיר קודם לכן. כח הזריזות מאפשר התקדמות ועליה לעולם עליון יותר מהמושכל הפשוט, ולכך כתב המס"י (פרק ו') כי מידה זו שייכת בכל מצוה שהיא: בין מצוות שאנו מסתדרים איתם באופן טבעי, ובין שלא, שכן תמיד יש צורך ומקום לעליה אל עולם שלא היה מוכר עד כה.
ביציאת מצרים כלל ישראל הלכו אחר ציווי הבורא למקום שהיה גדול הרבה מעבר לתפיסתם הטבעית והמוכרת. מייד כאשר ציוה עליהם לתקן קרבן, לשוחטו ולהזות מדמו על המשקוף, התגברו והזדרזו לעשות כן על אף שזה היה נראה להם חסר טעם ולא הבינו מה המטרה והתכלית.
אכן, הקושי הגדול בעבודת ה' הוא לפעול במלוא הרצינות וכובד הראש על אף חוסר הידיעה לקראת מה אנו הולכים. אנו רגילים לחפש תמיד אחר המסקנה שתצא לנו מעבודתנו, וכל עוד לא נדע מה היא, תכבד עלינו עבודתנו, ולא נמלא אחריה ברצינות הדרושה.
אולם מעבודת כלל ישראל ביציאת מצרים אנו למדים כי דווקא על ידי הקפיצה והדילוג אחר ציווי הבורא וקיומו בחרדת קודש בלי לדעת מה יהיה, אלא רק מתוך אמונה שודאי יהיה, הם זכו לצאת ממצרים ולקבל את התורה. כח זה שורשו במידת הזריזות, הדורש מאיתנו את מלא הרצינות בכל מצוה גם אם איננו יודעים להיכן נתקדם, מתוך אמונה שודאי יהיה משהו גדול.
נוכל ללמוד זאת מדברי המס"י שכתב, כי המלאכים נשתבחו במידת הזריזות שנאמר בהם: "גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". ביאור הדבר, קול דברו הוא הרצון התכליתי שהבורא חפץ במעשה, אולם גיבורי כח עושי דברו, מקיימים ומתמסרים למצווה באשר היא עוד בטרם ידעו מהו קול דברו ומה יהיה מכח אותו מעשה. זו גם מעלתם של ישראל שאמרו 'נעשה ונשמע', דהיינו, העשייה נעשית עוד קודם שמיעת הרצון הסופי שבאותו עניין.
כאשר נתבונן נבחין כי אדרבה, העיסוק בתוצאה הסופית מביא אותנו לכדי איבוד מעלות גדולות שהיינו יכולים להשיג אילו היינו מקיימים כל פרט באופן שקול ורציני, וכך הבניין שאותו אנו בונים נעשה חסר ובלתי יציב, ודווקא כשלא נתעסק במסקנה אלא במה שלפנינו – כל מעשה ומעשה יהיה יציב ואיתן.
מידת הזריזות היא לאו דווקא מידה של מהירות, שכן ישנן מצוות רבות שבהן נדרשת איטיות מחושבת וגם בהן נדרשים למידת הזריזות. ענינה של זריזות הוא להימצא בתנועה תמידית של יציאה מאזור הנוחות, שבה כל שלב מביא לשלב נוסף עליון יותר. לשם כך נדרש שום שכל לבנות את העלייה בצורה נכונה, כבנאים הבונים מגדל אריח על גבי לבינה, כאשר כל תנועה וכל שליבה מביאה ומחדשת תנועת התרחבות נוספת של הבניין. כל תנועה היא עניין גדול וחשוב בפני עצמו, המביא לידי דבר עליון יותר.
מזריזות יציאת מצרים למדנו, כי עשיית המצווה אינה כדי להגיע לתוצאה סופית, אלא מחמת הצורך העכשווי שיש בעשיית המצווה. לדוגמה, עלינו לעזור לזולתנו לא בשביל תוצאה כלשהי, אלא מחמת הצורך העכשווי שיש בעזרה. כאשר ניגש למצווה בצורה כזאת, המעשה שלנו יהיה יציב ואיתן וניתן יהיה לבנות עוד ועוד קומות על גביו, ועל ידו נוכל לזכות למעלות גדולות ונשגבות הרבה מעבר למושכל הפשוט.