בברכת מעין שלש אנו מבקשים: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה" ובטעם הדבר שאנו מייחלים לאכילת הפירות כתב הב"ח (או"ח רח) וז"ל, כי "קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ" וכו', "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
מדבריו למדנו, כי כאשר אנו טועמים מפירותיה של ארץ ישראל אנו טועמים מקדושת השכינה המובנית בתוך הפירות עצמם ומכוחה אנו ניזונים. פירותיה של ארץ ישראל אינם פירות בעלמא, אלו פירות שהשכינה מונחת בהם בצורה טבעית, יניקת הפירות מקדושת הארץ שהשכינה שורה בה, משפיעה קדושה על הפרי בצורה טבעית כביכול, וכפי שהאריך הרמב"ן (ויקרא יח, כה).
כל דבר היונק מהארץ הקדושה יש לו נביעה עצמית של קדושה בצורה טבעית. לכך יש בפירות מצוות התלויות בארץ כמו חלה ביכורים והפרשת תרו"מ, משום שאין הפרי דבר מאכל בעלמא, הפרי מגלם בתוכו את הארץ והשכינה הקדושה ששורה בה. ועל כן אנו מבקשים לזכות ולאכול מפירות הארץ שכן בהם עצמם ישנה טובה קדושה וטהרה.
אכן איננו מורגלים להרחיב את מחשבתינו ולהתבונן במבט גבוה שכזה על פירות הארץ, ככלל אנו נוטים לחשוב כי אין מושג של קדושה מובנית, ובכדי לקדש דבר עלינו לצרוך ולהביא קדושה מבחוץ, אולם מדברי הב"ח למדנו, כי כל היונק מקדושת ארץ ישראל יש בו מקור נביעת קדושה מובנה וטבעי, שיש לגלות ולזהות אותו.
כשם שיניקת הפרי מהארץ מצמיחה קדושה מובנית בתוך הפרי, כך גם האדם השרוי בארץ אשר יניקת חיותו ממנה, קדושת השכינה מובנית בתוכו ויכולה להתגלות אצלו באופן יותר טבעי כביכול, וכשם שקדושת הפירות מרחיבה את מבטינו, ומגלה שיש בפרי עצמו קומת קדושה טבעית נוספת מעבר לפרי המוחש, כך באדם מובנית קומת קדושה נוספת מכח קדושת הארץ.
אנו נוטים להכיר רק את הקומה הבסיסית שלנו של המשיכות והנטיות, ולא מבחינים בקומת הקדושה הטבועה בנו, אולם עלינו להאמין ולהבחין בנביעת הקדושה המובנית בתוכנו באופן טבעי היכולה לרומם אותנו מעבר לתפיסותינו השטחיות, ועלינו לעמול לגלותה ולהוציאה לאור, לא נמצא זאת ללא עבודה ומאמץ, כשם שפירות הארץ זקוקים לעבודות שימור טיפול וטיפוח מים ושמש.
פעמים רבות אנו סבורים כי את הקדושה עלינו לייבא מבחוץ על ידי התחקות אחר מעשים מסוימים וכדו', וכך כאשר נחפוץ לעבוד על תחום מסוים, ננסה לחקות מהלך ודרך שמובא בספרים שונים, אולם קורה שהדבר לא עושה עלינו רושם ולא מתאים עבורנו, ואילו היינו קשובים לנביעת הקדושה הפנימית שלנו היינו מגלים דרך עבודה המתאימה יותר עבורנו.
נוכל להבחין בכך בחינוך, לעיתים ישנה ציפייה מהחניך לגדול ולהתפתח על פי דפוס מסוים המיובא מבחוץ, והוא אינו מצליח להתפתח שם, אך ברבות הימים מתפתח אצלו משהו אישי שלא על פי דפוס מוכר דווקא, אלא מכח נביעת קדושה פנימית וטבעית שמגדלת אותו בהתאם לתוכנותיו ומציאותו.
משכך, בין כאשר אנו שומעים ומתלמדים, ובין כאשר אנו מחנכים ומלמדים אחרים, עלינו להבחין בכך שהאדם הוא אינו רק כלי ליישום אותם דברים הנלמדים, אלא בעל נביעת קדושה מובנית, וכפי שאמר הלל הזקן "כשאני כאן הכל כאן" (סוכה נג, א), נדרש אפוא מאיתנו, לזהות ולגלות את הנביעה העצמית שיש בנו ובתלמידנו בחיבור לאותם תחומים שאנו לומדים ומלמדים, ולגדול ולגדל מכוחה.