אחד מן הכוחות שהתגלו אצל כלל ישראל בשעת יציאת מצרים אשר מכוחו נגאלו, הוא כח הזריזות, כמ"ש (דברים ט"ז, ג') "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" וגו'. כל מהלך יציאתם ממצרים היה דרך 'דילוג וקפיצה', הן מצד הבורא עולם והן מצד ישראל, וזה מהותו של חג הפסח כדברי רש"י (שמות י"ב, י"א). בחג זה כלל ישראל נטלו בחיפזון את מקל הנדודים בידיהם, וללא כל צידה לדרך דלגו וקפצו אחר ציווי הבורא אל עולם לא נודע ובלתי מוכר, ועלינו להתבונן – מה ענינו של חיפזון זה?
כמו כן, יציאת מצרים הינה הבסיס המרכזי אשר מכוחו זכינו לקבלת תורה ומצוות, כמ"ש (שמות ג', י"ב), "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלו' על ההר הזה". מאחר ויציאת מצרים נעשתה מכח הזריזות והחיפזון, הרי שמידה זו מהווה חלק מרכזי ויסודי ביכולת שלנו להיגאל ולקבל תו"מ, ועל כן שומה עלינו להתבונן – מה יש בה במידת הזריזות שהיא נצרכת כל כך לקבלת תורה ומצוות?
את גודל נחיצותה ההכרחי של מידת הזריזות ככלל לקבלת תורה ומצוות, נוכל ללמוד מדברי הרמח"ל במס"י (פרק ו) שכתב," ועניינו של הזריזות מבואר שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם, וכלשון הזה אמרו ז”ל זריזים מקדימים למצוות, וזה כי כמו שצריך פיקחות גדול והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר וכו', כן צריך פיקחות גדול והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו".
מדבריו נראה, כי חובת הזריזות לאחוז ולזכות במצווה נוגעת לכל מצוה ומצוה ובאם לא נשתדל, נאבדה. ויש לתמוה, הלא לכל אדם יש מצוות כלשהם שאיתם הוא מרגיש שייכות והתאמה טבעית כביכול. מדוע אנו זקוקים לאותה השתדלות גם במצוות אלו, הלא יש בהם חיבור טבעי, האיך יאבדו?
לצורך ביאור הדברים עלינו להבין כי קיום מצוות צריך להביא אותנו בכל פעם למקום גבוה ונעלה יותר מההשגה אותה השגנו זה מכבר. תביעת המצווה מאיתנו היא לגלות ולהשיג תפיסה ומדרגה נוספת בעומק רצון ה', ובכל קיום מצוה עלינו לנסות להשתייך לעולם גבוה מאיתנו שאינו מוכר לנו.
ענינה של מידת הזריזות, הוא התגברות כנגד הטבע בעצמו, להוציא את האדם מאזור הנוחות הטבעי שלו, ולגרום לו בכל מצוה לקפוץ ולדלג לעולם חדש וגדול שהוא לא הכיר קודם לכן, וכלשון הרמח”ל בהמשך דבריו,“ ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו". העמקות שיש ברצון ה' יתברך ארוכה מארץ מידה, וממילא תמיד ניתן להתעלות מעבר למוכר והמושג. כדי לזכות בסגולת המצווה ולצאת מהעולם המוכר, זקוקים לכח זריזות של קפיצה ודילוג.
מאחר ואין כל גבול ומידה לרום עומקה וגדלותה של כל מצוה, מובן אפוא שגם במצוות שיש לנו בהן שייכות טבעית כביכול, נדרשת עבודה רבה למצא ולגלות עומק נוסף ברצון הבורא, ורובד שלא תפסנו עד כה. שכן לא נתבענו להסתדר עם המצוות, כי אם להתרומם עוד ועוד מחמתם, ולכך כתב הרמח"ל כי מידת הזריזות תובעת להשתדל לזכות בכל מצוה ומצוה.
דוגמה לדבר: אדם שנוטה בטבעו לגמול חסד, עלול לחשוב שזו מצווה המתאימה לו ולטבעו, בעוד שבאמת יש במצווה זו עומק אין סוף שהוא כלל אינו מכיר. וכפי שאמר ר' ירוחם, שכאשר אדם נותן לזולתו, מלבד המידות טובות שרכש לעצמו בנתינה זו, הוא השיג שייכות עם השכינה עצמה, כדברי חז"ל שאמרו כי השכינה עומדת לימין אביון, וזו השגה עמוקה עד למאוד.
זריזותם של כלל ישראל ביציאת מצרים באה לידי ביטוי בכך שהלכו מכח ציווי הבורא, למקום שהיה גדול הרבה מעבר לתפיסתם הטבעית והמוכרת. אף שבאותו הזמן היו שרויים במדרגה נמוכה, הם התגברו ולא היססו לדלג ולקפוץ בחיפזון אחר ה' יתברך אל ארץ לא זרועה ובלתי מוכרת. כנגד הקפיצה והדילוג מצידו של הבורא מעל כל המניעות והמפריעים שרצו למנוע את גאולתם של ישראל, הזדרזו ישראל לדלג ולקפוץ לעולם עליון שלא הכירו כלל.
מעתה, אם חפצים אנו לזכות למעלת חג הפסח והזריזות, אנו נדרשים לפתח אצלנו את תנועת הקפיצה והדילוג. עלינו לקחת מצווה כלשהי, ולהתבונן בתביעה שהיא דורשת מאיתנו מעבר למה שמוכר לנו. בהתבוננות זו נוכל לחוש את הפער בין מה שהשגנו כבר, לאופק והעומק האינסופי אותו מבקשת המצווה, וכך נוכל אט אט לרכוש את מידת הזריזות ולדלג ולקפץ אחר ה' יתברך, להיגאל ולקנות תורה ומצוות.