כמידי שנה עם כניסתנו לתקופת בין המצרים אנו עומדים נבוכים על אודות הבנת עבודת הימים, משום שכלל הוא בידינו שעבודתנו סביב מועדי וזמני השנה צריכה להיות בהתאם למאפיין המועד והזמן, בפסח אנו עובדים בהתאם לנס הגאולה והחירות, ובחנוכה אנו עובדים בהתאם לנס הניצחון ומציאת פח השמן וכן כולם. כאשר בדרך כלל העבודה היא לאור קרבה והארה מיוחדת לה זכינו מהבורא, ואותה קרבה והארה מתחדשת עלינו בכל שנה, ובהתאם אליה אנו עובדים.
אולם ההפך מכך הם הימים בהם אנו מציינים את תקופת החורבן, ימים אלו מעידים על ריחוק נורא שהבורא ריחק אותנו, ובכל שנה בתקופה זו עת כביכול מתחדש עלינו החורבן בעוונותנו רח"ל, עבודתנו צריכה להיות לכאורה על אותו משקל של ריחוק, וכיצד אפוא ניתן לעבוד על משקל? איך נוכל להשתייך לעבודת התקופה, כאשר המאפיין הבסיסי שלה הוא שהבורא יתברך עומד נגדנו כביכול?
החורבן במהותו אינו מעיד רק על מעשים רעים שעשינו ועל כך שאנו נדרשים לתשובה, שכן זהו ענין לימי ראש השנה ויום הכיפורים. אלא החורבן מעיד על כך שכל מציאותינו מופרכת לחלוטין, החורבן מבטא מציאות עגומה בה כל העולם כולו חרב ועומד נגדנו.
עומק החורבן כה נורא עד כדי שאנו לא מצליחים להבחין בעצמנו עד כמה הרחקנו נדוד, אנו מתקשים לראות כיצד המציאות כולה מקולקלת חרבה ועומדת נגדנו. אך פשוט הוא שאילו היה מופיע בדורנו אדם מזמן בית המקדש, הרי שלא היה מזהה אותנו כיהודים כל עיקר, שכן מי שהכיר דור של נבואה ורוח הקודש לא יכול לראות בנו שום שייכות לקדושה, אדם שכזה מנקודת מבטו היה מבחין בנקל עד כמה אנו חיים במציאות מעוותת ועקומה שעומדת נגדנו במלא עוזה.
לדאבוננו אנו מתקשים להבחין בתהליך ירידת הדורות שכן לא הכרנו עולם אחר, אולם חוסר ההכרה אינו פותר אותנו מעבודה, וזו אפוא עבודת התקופה, בימי החורבן בהם המציאות מתחדשת נגדנו, גם אנו צריכים לעבוד על אותו משקל של ביקורת עצמית, כביכול לעמוד נגד עצמנו, להתבונן היטב על מציאות חיינו כמה היא מופרכת ורחוקה מעולם של קדושה.
גם ימי הצום על החורבן הם פעולות נגד עצמנו, זו לא פעולה שאדם עושה באופן טבעי, אלא פעולה נגד הטבע הרגיל, כי גם הצום הוא מעין ביקורת עצמית על מצבנו, וביטוי לכך שהמציאות בה אנו חיים מופרכת ועומדת נגדנו.
עבודה זו אינה מהעבודות הקלות, רבים נרתעים ממנה בתואנה שזו עבודה מייאשת שמביאה לדיכוי ערך עצמי. אולם ההפך הוא הנכון, כי אף שהיא אכן אינה קלה, מכל מקום על ידה אנו זוכים להעלות את ערכנו ולהשתייך לעבודת ימי החורבן, לבקר את עצמנו ולחוש ולו במעט עד כמה עולם הקדושה נחסר מאיתנו בזמן הזה.
האדם יכול לחיות חיים רוחניים בלי להיות מודע מהו עיקרו של עולם, כשם שבעולם הגשמי האדם יכול לחיות בחוסר מודעות שחייו תלויים באדמה, ושאף היא עצמה תלויה ומתחזקת מהשמש ומהמים וכו'. אך כאשר תהיה לו פיסת אדמה פרטית משלו בה הוא ישקיע ויצפה לתנובה, אז תהיה לו נגיעה ושייכות לתהליך ההתפתחות והצמיחה הבסיסית, או אז הוא יבחין מה הם הצרכים הבסיסיים של האדמה, ויהיה מודע במה חייו הגשמיים תלויים.
בית המקדש הוא מקור החיים והתזונה הבסיסית ביותר של העולם, חיי הכל תלויים בו, אך כל עוד לא תהיה לנו פיסת אדמה רוחנית פרטית לא תהיה לנו נגיעה בעיקרו של עולם, חיסרון בית המקדש לא יעשה אצלנו שום רושם, ואנו עלולים לעבור את כל החיים בלי להיות מודעים מהיכן עיקר חיותנו הרוחנית, ומה הצרכים הבסיסיים של חיים כאלו.
על כן עבודתנו בימי בין המצרים היא לנסות לקנות פיסת אדמה כלשהי, שעל ידה נוכל לגעת ולו במעט בחסרון בית המקדש בחיינו, להתבונן היכן החיסרון עושה אצלנו רושם ונפקא מינא, ולהבחין כיצד המציאות הרוחנית שלנו הייתה אחרת אילו בית המקדש שיבנה במהרה כבר היה קיים.