מהכלים הבסיסיים וההכרחיים להשגת ביטחון עצמי שיסייע וירומם אותנו בעבודת הבורא, הוא הצורך בתחושת ייחודיות ויוזמתיות. כאשר אדם חש שהוא ייחודי בעבודתו או פועל מיוזמתו הטובה, הרי שהוא מתמלא בסיפוק וביטחון שמרומם אותו עוד ועוד בעבודתו יתברך, אך בהעדר תחושה זו האדם עשוי לחוש חסר ערך עצמי, ועלול חלילה לאבד טעם בעבודה.
אכן לכל אדם יש ייחודיות אישית שאין כמותה כדברי חז"ל (במדבר רבה כא, ב): "כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו". אולם בזאת אנו מתעוררים לשאלה עדינה, כיצד נוכל לחוש את אותה תחושה ייחודית או יוזמתיות אישית, כאשר בעצם אנו כבר מצווים מקדמת דנא בקיום כל התורה כולה, וכולם צריכים לעשות כביכול אותו הדבר?
מצוי הדבר שכאשר אנו חפצים לחזק נוער מתמודד, אזי משמיעים בפניהם דברי עידוד ושבח על פועלם על אף ההתמודדות הקשה והיצר המשתולל בקרבם, אנו מעלים על נס את גודל הנחת רוח שעושים לבורא בהתגברותם ובעשייתם כביכול מעבר למה שהם היו צריכים, כל אחד בהתאם למצבו. ובכך אנו מעצימים את תחושת הייחודיות והיוזמתיות, ואיתה יחד עולה גם הערך העצמי והרצון להמשיך קדימה.
אולם כאשר אנו משתדלים ללכת בתלם ואיננו נכללים באותה הקטגוריה של נוער מאתגר, אנו מתקשים לזהות את הייחודיות והיוזמתיות שלנו, אנו רואים את מה שאנו עושים כמובן מאליו וכדבר שאין עליו עוררין. ואכן נקודה זו מעוררת התבוננות, מדוע איננו מזהים את הייחודיות שלנו בתורה? וכי רק מי שמתקשה ונכשל הוא ייחודי? האם ייחודיות היא רק ביצר הרע, וכי לא ניתן להיות ייחודי גם בהצלחה?
נראה אפוא כי עלינו להבחין בהבדל הדק שבין דבר מוכרח לדבר חשוב. המוכרח הוא נתון שלא שייך להתווכח או להתפשר עליו בשום פנים, ואילו החשוב הוא נתון בעל ערך עצום ונכסף, אך מאפשר מרחב פעולה. יסוד זה מתבאר מדברי הגרי"ס באור ישראל (מכתב ז), בו הוא מפרט כיצד התשובה נעשית דווקא על ידי קבלה קטנה במשהו קל ומוכרח, הכל לפי גודל העונש וקלות העשייה, וזאת על אף שביכולתנו לעשות ולקבל מעבר לאותו דבר קל. ומדבריו נראה כי על כל אדם להבחין בין המוכרח לחשוב, בהתאם למעלתו והשגתו בעבודת ה'.
ונדמה כי נקודה זו היא המפתח לסוגייתנו, שכן בעבודתנו האישית אנו לא מבחינים בהבדל, ונוטים לפרש כל דבר ראוי למוכרח ובלתי ניתן לערעור, ומשכך אנו תמהים היכן הייחודיות הגדולה הלא אנו מוכרחים לעשות כך, וכמונו כך גם כל סביבתנו מוכרחת לעשות, ומהו ההבדל והייחודיות של כל אחד ואחד. אך אמת היא שאין זו הסתכלות נכונה, ונדרשים אנו להתבונן ולהבחין בין המוכרח לחשוב.
כל אדם צריך שיהיו לו גדרים מוכרחים שהם בגדר קו אדום בהתאם לרמתו, כאשר המוכרח תמיד יהיה ממנו ומטה. לדוגמה, מי שמקפיד להתפלל ג' תפילות במניין, אזי חובת תפילה ג"פ ביום היא אצלו בגדר מוכרח, אך מי שהתפילה לא נמצאת בראש מעייניו, צריך לקבע רף נמוך יותר של קו אדום ומוכרח.
לעומת זאת החשוב הוא כל מה שמעלינו, אותם מעלות שאנחנו יודעים ומכירים בחשיבותם אך עדיין לא השגנו אותם, אליהם אנו צריכים להתייחס כדבר חשוב מאד, אך לא לתת לזה יחס של מוכרח, וכך ככל שנעבוד להשיג את אותם מעלות, נוכל לחוש את הייחודיות והיוזמתיות האישית שלנו בקצב ההתקדמות וההתפתחות בהם, ומתחושות אלו נוכל להשיג ערך עצמי וגבהות לב בעבודתו יתברך.
אכן כלל זה נוגע מאד גם לחינוך שם אנו מוכרחים להחזיק את שני הצדדים בצורה מאוזנת, שכן מי שמחנך בצורה מוכרחת עלול לאבד את חניכיו, מאחר והוא לא נותן להם שום מקום של התפתחות ויוזמתיות אישית וייחודית. אך גם מי שמחנך בצורה הפוכה ומחדד כל העת כמה הכל לא מוכרח, גם אם כוונתו טובה ועושה כן כדי שלא ישברו מנפילות, אף הוא עלול לאבד את חניכיו חלילה, שכן הם עלולים לקבל תחושת זילות והפקרות בדברים חשובים ונעלים עד מאד.
מעתה למדנו, כי חובה עלינו להעמיד מאזן נכון בהתאם לדרגתנו בו ישנם דברים מוכרחים שהם כמו קו אדום בלתי ניתן לוויכוח, וישנם דברים חשובים מאד אך לא מוכרחים, שאמנם יש בהם מרחב פעולה אישי, אך גם אין בהם שום מקום לזלזול ח"ו. איזון שכזה מלבד ערכו החינוכי, יש בכוחו להעמיד את האדם על ייחודיותו ויוזמתו האישית ולפתח את בטחונו העצמי וגבהות ליבו בדרכי ה'.