אתגרי הטכנולוגיה ד'

מה שנצרך לעומת מה שאפשר

למדונו רבותינו שכאשר ישנו קלקול בציבור הפושה וגואה, אופן העבודה הוא לא על ידי ניסיון לשנות את הקלקול עצמו, שכן הוא תדיר יהיה ותמיד יגבר, אלא יש לבנות ולהעמיד עולם של תיקון לעומת אותו קלקול, וכדברי הגרי"ס באור ישראל (מכתב י), "לעומתם ברוך יאמר לקרב נפשות ליראת ה".

הדרך להתמודד מול תנועה מקולקלת היא על ידי יצירת רושם ותנועה בכיוון ההפוך, וכפי המסופר על הסבא מסלבודקא זצ"ל, שכאשר היו שניסו לפתוח בליטא ישיבה המשלבת לימודי חול, עמד ואמר כי הדרך שלו להילחם ולחנך נגד תופעה זו, היא לא על ידי ויכוח עם אותם אנשים, אלא על ידי שידבר בישיבתו על אדם הראשון קודם החטא, ותנועה זו תציב תנועת קדושה הפוכה מזו החולית.

ומשכך נראה, כי בכדי לעבוד ולחנך בנושא, לא די לנו בגדרים וסייגים פשוטים ומובנים, שכן על אף נחיצותם המתבקשת, הם אינם מתמודדים ובונים תיקון נפשי לעומת הקלקול, אלא רק מרחיקים את התקלה באופן טכני בלבד, וברגע שחלילה תיווצר שוב הזדמנות, בנקל ניפול ברשתה. ועל כן עלינו לנסות לייצר תנועה נפשית הפוכה ומהותית, שתעמוד איתן לעומת גודל הקלקול הגואה, בנוסף לאותם גדרים וסייגים.

והאמת, שבכדי לעשות רושם של תיקון בכיוון הפוך מזה הקלקול, עלינו להבין תחילה מהו הקלקול, וכשנתבונן בו, נוכל אפוא להעמיד תגובה בכיוון ההפוך. כאשר נעמיק בסוגיית ההתמודדות החינוכית מול אתגרי הטכנולוגיה, נוכל להבחין בנקל בתכונות ויצרים רבים המתעוררים ורבים, ועלינו לנסות ולהבחין בשורשם בכדי שנוכל להציב תנועה מתוקנת לעומתם.

כשנתבונן בדבר נראה, שכיום הרבה דברים נמדדים אצלנו באמת מידה של מותר או אסור, כך שכל עוד הדבר לא נאסר עלינו במפורש אנו לא רואים בו כל בעיה, אולם כבר הובא בפירוש המשניות לרמב"ם (פרק ו), שמהות החילוק בין חוק למשפט הוא, שאת החוקים עלינו לקיים רק מחמת שכך ציוונו הבורא, ולא מחמת שנפשנו קצה בדבר, אולם את המשפטים עלינו לקיים מתוך חיבור והבנה של שורשי המידות הטמונים שם, כדוגמת מצוות שבין אדם לחברו וכדומה.

אולם כיום בעונותינו איבדנו את אותו חיבור מתבקש, אנו חפצים שבכל דבר יחליטו עבורנו אם מותר או אסור, אנו מודדים כל שאלה בתהייה האם יש מקור מפורש לכך שהדבר אסור, ומשכך, חסרה לנו ההתבוננות האישית האם דבר פלוני ראוי או לא.

דוגמה לדבר, יתכן כי לא נמצא איסור מפורש לראות רציחה של נוכרי, אך האם זה אומר שהדבר אכן ראוי? האם אין בראייה שכזאת קלקול נורא, וכי נוכל לומר שהדבר אינו משחית את הנפש? כמו כן יתכן כי אין איסור לראות כיצד כופתים ואוזקים מאן דהו, אך ברור הוא כי בעלי נפש אינם יכולים להביט בקור רוח בנטילת חירותו של אדם. ואכן רבות הדוגמאות למכביר, ושומה עלינו לתת דעתנו כיצד נעמיד תנועה מתוקנת, לעומת תנועת קלקול זו.

כשנעמיק עוד בדבר נבחין, שאחת הסיבות הגורמות לדבר היא ריבוי האפשרויות, וככל שהשאלה היא מה אפשרי ומה לא, ההתקדמות הטכנולוגית המתפתחת תמיד תציע בפנינו עוד ועוד כלים מגוונים ומאפשרים.

אולם על האדם מוטל להכיר את מקומו, הכרת המקום אינה מודעות עצמית בעלמא, כי אם הכרה אמיתית בצרכיו, למה הוא נצרך ולמה הוא אינו נצרך, עומק התביעה על האדם היא לדעת לעשות את הנצרך לו, ולא את המתאפשר לו.

מול אמת מידה של אפשרויות לרוב, המטשטשת כל חיבור והתבוננות אישית אם נכון הדבר או לא, עלינו להעמיד תנועה של 'צורך', לבחון האם נצרך לנו הדבר או לא, בלי כל קשר אם מותר או אסור, וכאשר נתחנך להתבונן מה אנו צריכים, ולא מה אנו יכולים, אט אט יחל לשוב אלינו החיבור האישי וההתבוננות האם נכון הדבר וראוי, או לא. וזו אפוא תנועת תיקון לעומת תנועת קלקול.