כפי שכבר כתבנו, מהותה של מעלת הקדושה היא 'תוספת', דהיינו יכולת לראות את המציאות במבט נוסף עליון וגבוה יותר, בדומה לעליית גג הנבנית על גבי קומת קרקע. וככל שהאדם מתקדש יותר הוא חי ומתגורר בקומה העליונה. דא עקא, שרבים חוששים לעבוד על מעלה זו, סבורים הם כי זו מעלה השייכת ליחידי סגולה בלבד, ומן הראוי שנתבונן בדבר, האם זו אכן עבודה ליחידים בלבד?
טבעו של האדם לחפש כיצד יוכל לפרוץ את הגבולות של עצמו ולשעוט קדימה, לראות ולגלות עולמות חדשים, וכפי שמרומז בתיבת 'אדם' – אותיות 'מאד'. וכך גם כאשר נראה שכבר יש לו הכל, בטבעו להמשיך ולחפש עוד ועוד. מעלה נשגבה זו בכוחה לגדל את רוחניותו של האדם עד בלי גבול, וחלילה לנו להתנגד או להתכחש לה.
אנו מוצאים זאת בדברי הרמב"ן (במדבר י, לה; יא, א – ד) שכתב: כי התביעה על בני ישראל על כך שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר מחשש שמא יוסיף להם הבורא מצוות נוספות, הייתה תביעה על שפעלו בניגוד גמור לטבעם המבקש להוסיף ולפרוץ קדימה, ואף שעל פניו צדקו בטענתם כי לא ניתן להוסיף מצוות נוספות מעבר לתרי"ג שהם כנגד תרי"ג איברים, וכביכול כל מציאות האדם כבר מלאה מרוחניות, עדיין טבעו של האדם לבקש עוד, גם אם אינו יודע להסביר מהו, ועל כך נתבעו.
בנוסף, כאשר האדם כובש את טבעו המבקש לפרוץ קדימה, ולא נותן לעצמו להוסיף ולהיות יותר ממה שהוא, הוא בא לידי מרמור וצער, משום שהוא פועל נגד טבעו המתאים לו. ועל כך כתב הרמב"ן, כי אחר הבריחה מהר ה' התאוננו ישראל במר נפשם על שפעלו כנגד טבעם שבאמת התאים להם.
יתירה מכך, טבעו העז של האדם המחפש להתקדם ולפרוץ גבולות, אינו עוצר מלכת, ואם האדם לא יווסת אותו לפעול במחוזות הקדושה, הרי שהוא עלול לדרדרו ולהשפילו לתהומות מחוזות הטומאה בנסיון להשיג עוד ועוד דברים שכלל לא מתאימים עבורו. כמו שכתב הרמב"ן שכתוצאה מבריחתם מהר ה' התאוו ישראל לאכול "פחמים ועפר ומאכלים נבאשים", שכלל לא התאימו להם, ואין זאת אלא משום שאם בורחים ומונעים מהכח המבקש לפרוץ קדימה, לפרוץ בקדושה, הרי שהוא פורץ בתאווה וטומאה.
כאשר נתבונן בדבר נוכל להבחין בנקל כי רוב תאוות העולם אינן באמת מתאימות לאדם, מבוגרים תאוים להנהות ילדותיות ואף הפוך, ועל פי רוב, אם נשאל אדם ברגע של שכל ושפיות האם הדבר אכן מתאים לו, הוא יודה בשלילה. ואין זה אלא משום שכח האדם המחפש לפרוץ קדימה, פורץ בצד הטומאה במקום בצד הקדושה רח"ל.
מעתה מעלת הקדושה היא היכולת לקחת את אותו טבע המבקש בין כך להוסיף ולפרוץ גבולות, ולכוונו לצד הקדושה, להרחבת גבולות האדם לקומות גבוהות ונשגבות יותר. ומאחר שבכל אדם מוטבע דחף נפשי לפרוץ את הגבולות של עצמו, הרי שמעלת הקדושה גם היא יכולה להיות שייכת לכל אדם, וחלילה לנו לחשוב שהינה נחלת היחידים בלבד.
אכן לעיתים ישנה רתיעה חינוכית ממי שמחפש כל העת לפרוץ את הגבולות של עצמו, אולם עלינו לדעת כי באמת זהו טבעו של האדם, לחפש להתקדם ולהוסיף, ואסור להתנגד לכך, אלא נדרשים אנו לנווטו לדברים שבקדושה, ולהזהר שחלילה לא יתפרץ בצד הרע.
ימי השובבי"ם מסוגלים הם ביתר שאת לעבודת הקדושה, ועל כן בפרט בימים אלו נדרשים אנו להעמיק בחיינו, היכן אנו פורצים את הגבולות של עצמנו ומוסיפים לבנות קומה נספת בצד הקדושה, בימים אלו נתבונן יותר כיצד נוכל לנוט את הכח העז הטבוע בנו אל מחוזות הקדושה.