בעבר, הרבה מהרצונות הבסיסיים של האדם היו מוכרחים לעבור תהליכים מורכבים בדרך להשגת הרצון. לדוגמה, בשביל להשיג מים היה צריך ללכת ולשאוב, וכדי להשיג חלב היה צורך ללכת ולחלוב, ומי שהיה צריך שולחן חדש לביתו היה עליו לפנות לנגר, שיחתוך עצים וישייף ויגלף עד שיבא לתוצאה הסופית.
אולם מציאות חיינו כיום מתאפיינת בצרכנות ונגישות מרובה, כמעט כל מה שהאדם חושק בו נעשה זמין ונגיש, וממילא לכל רצון מתלווה יכולת צרכנות מיידית המבקשת להשיג את הדבר המבוקש בהקדם. ועל פניו ניתן היה לראות בזה רק מעלה, הכל נעשה קל ופשוט יותר. אך כאשר נתבונן בדבר לעומקו, נראה כי הוא טומן בחובו גם חיסרון גדול.
כבר הרחבנו לא אחת, אודות הכלל הבסיסי כמעט בכל עבודה, שעצם התהליך הוא זה שמגדל קומתו של אדם ולא התוצאה הסופית. בתהליך האדם נפגש בהתנגדויות רבות, ובמשתנים המכריחים אותו לחשוב אחרת ולשנות את מהלכיו, אך כשהושגה התוצאה הסופית, שוב אין כל התנגדות ושום הכרח לשנות משהו.
גם עומק מהות הרצון הוא דווקא כזה שמתפתח מכוחו סדר ותהליך, ולא כזה שניתן לממש אותו באופן מיידי בלי כל מהלך. כפי שאנו רואים אצל הבורא, שרצונותיו אינם מתקיימים באופן מיידי כי אם על ידי סדר ומהלך שלב אחר שלב, על אף שבכוחו היה לממש את רצונו מייד ללא שום עיכוב. מכך למדנו, שרצון היכול לבא לידי ביטוי מיידי הוא לא באמת רצון כי אם צורך כלשהו, ואילו רצון אמיתי הוא רק כזה שמחייב תהליך כיצד לממש אותו.
אם כן, נוכחים אנו לראות כי יכולת הצרכנות המיידית גורמת לאיבוד וטשטוש עומק הרצון, שכן לא מתפתח ממנו שום תהליך, האדם רק מבקש וכבר יש לו את הדבר בידו בלי לעבור כל סדר בונה ומפתח. כל העיסוק שלו נתון בתוצאות בלבד האם השיג או לא, בעוד שדרך הגדילה של האדם בפרט זו הרוחנית, צריכה להיות על ידי התעסקות בדרכים ובתהליכים עצמם, ואין בה מקום לקיצורי דרך.
אכן, את ההכרח שיש בסידור המהלכים המובילים למימוש הרצון, כל בעל חי שרוצה להביא טרף לפיו מבין. ההבדל נעוץ בייחס ובמשקל שיש לתת לתהליך עצמו. כאשר בעל חי מסדר את מהלכיו כדי להגיע לתוצאה כלשהי, הוא בעצם היה מוותר על התהליך לו היה יכול, אין לו הנאה ושייכות בעצם התהליך, כל עצמו נתון לתוצאה הסופית.
אך כאשר אדם מסדר את מהלכיו בדרך למימוש הרצון, עליו לאהוב ולהיות מחובר לתהליך עצמו בלי קשר לתוצאה, מתוך הבנה שמקור גדילתו מונח בו. עשייתו אינה רק הכרח טכני למימוש הרצון, אלא יש ענין גדול בה עצמה.
דומה הדבר לאישה האופה דבר מה, שאינה רק עומדת בקוצר רוח מתי תושלם המלאכה, אלא יש לה ענין וחוויה בכל שלב ושלב באפייה, הן במדידת הכמות, והן בלישת הבצק ורידודו, וכן הלאה, עצם התהליך מדבר אליה ומענין אותה עוד בלי קשר לתוצאה. כך גם אנו, עלינו לגלות ענין ושייכות בעצם התהליך שאנו עוברים בעקבות הרצון, ולא לעשותו כפעולה מוכרחת בלבד.
נוכל לעבוד על כך בהזדמנויות רבות, לדוגמה: את אמירת פסוקי דזמרה אל לנו לומר מתוך תחושה של אילוץ, אלא מתוך הבנה עמוקה שלא ניתן לעמוד לפני המלך מייד כשרוצים, יש אפוא צורך בהכנה, תחילה יש לעבור את פסוקי דזמרה ולאחר מכך ברכות קריאת שמע, ורק אז ניתן לעמוד לפניו יתברך. ומכח הבנה זו עלינו לרצות ולנסות למצוא ענין ושייכות בפסוקי דזמרה מצד עצמם כחלק מתהליך שבונה ומוביל אותנו לפסגת הרצון שהוא עמידה לפני המלך.
אמנם במבט שטחי הדבר עלול להיתפס כסתירה, שכן אם התהליך עיקר, הרי שהרצון הוא התהליך, ואם הרצון מכוון לתוצאה הרי שהתהליך הוא רק אמצעי. אך כאשר נתבונן בדבר נבחין שאין זו סתירה כלל, כי אף שבוודאי הרצון מכוון ליעד סופי כביכול, עם זאת על כל שלב בתהליך להיות שייך לעצם הרצון, וממילא כאשר אנו רוצים משהו אנו הרי שיש לנו רצון ושייכות גם בדרך ובתהליך.
אם חפצה נפשנו לעבוד על מעלות הרצון והסדר, עלינו לחפש רצונות שבכוחם להתניע תהליך שיהיה לנו ענין ורצון בו עצמו, ואף שהרצון הוא בעצם ליעד רחוק יותר, התהליך עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהרצון, ולא רק מכשול בדרך, וכך נוכל להתרומם בסוגיא חשובה זו.