במאמרים הקודמים נוכחנו לראות שקבלת עול מהווה יסוד בסיסי לחיים בכלל, ולחיי תורה בפרט. אך כדי שאדם יהיה מסוגל לקבל עליו עול, הוא זקוק לכוחות נפש שייסעו לו בכך, ועלינו לתור אחריהם. בעניין זה התבטא המשגיח הרב וולבה זצ"ל, שהכוח העומד מאחורי קבלת עול הוא מידת האמת, על ידה האדם מכיר בתפקיד המוטל על כתפיו. וזה מה שעוזר לו לקבל את העול בצורה אחראית ויסודית.
אצל כל אדם בוגר באשר הוא, קיים רצון בסיסי ופנימי לקחת אחריות על תחומים שהם מעבר לעולם האישי שלו. תכונה אנושית זו היא בעצם רצון לקבל עול, והיא משפיעה רבות על האחריות של מקבל העול. ניתן להבחין בה באזורים רבים, כמו האחריות של רופא מנתח שיודע ומרגיש שלמעשים שלו יש השלכות על חיי אדם, וכמו מנהל השקעות שיודע כי החלטותיו הרות גורל עבור פרנסת לקוחותיו.
הרצון של כל בעל מקצוע הגון לקחת אחריות על פעולותיו, אינו מתחיל ממחשבה קטנה ושפלה כיצד להתעשר ולעשות לביתו, אלא מרצון פנימי ונעלה לקבל עול ולקחת אחריות על הסביבה, ולהשפיע על העולם בתחום שבו הוא טוב. ניתן לראות כיצד אנשים בעולם מחפשים בכל דרך שהיא, להוציא אל הפועל את אותו רצון פנימי ולהשפיע, אלא שפעמים רבות במקום לייעל את התכונה האנושית הזאת למקום נעלה, הם מבזבזים אותה על הבל וריק, כמו הגנת הסביבה וכדומה. אך סוף דבר אותו רגש ורצון הוא יסודי ופנימי באדם.
ואכן, כוח הנפש איתו ניתן לעבוד לקבל עול כזה, הוא מידת האמת, מכוחה האדם מבקש להיות אמיתי עם עצמו, ולהכיר בכך שהתפקיד שלו הוא בעל השפעה רחבה ומשמעותית, וממילא הוא אינו יכול למנף את מעשיו רק לצרכיו האישיים. רק שקרן שפל יעשה לביתו וידאג לצרכיו האישיים בלבד, אך כל מי שקיימת בו מעט בגרות אנושית יחפש להיות נאמן לתפקידו. מנתח טוב לעולם לא יעסוק בתחום, כדי לנתח את בני משפחתו, ומנהל בנק הוגן לעולם לא יעלה בדעתו שהוא מנהל את חשבונו הפרטי.
כשנתבונן בדבר נבחין שתכונה בסיסית זו קיימת גם אצל בני התורה, גם אנו מחפשים להרגיש ולדעת שלמעשים הפרטיים שלנו יש השלכות והשפעות על כל העולם כולו, הרבה מעבר לד' אמות שלנו. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סג, א): "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". רצוננו הפנימי לקבל עול ולהשפיע בעולם, גם הוא נעזר במידת האמת, שכן ההכרה הכנה בתפקידנו להרבות כבוד שמים בעולם, מחדדת לנו את התפיסה שכל מעשה טוב שלנו בונה עולמות, וכל מעשה רע מחריב עולמות רח"ל.
אולם מדברי חז"ל (שבת פח, א) נראה כי עבור קבלת עול חיי תורה ומצוות לא די במידת האמת, אלא נדרשים אנו לממד גבוה בהרבה והוא כוח האהבה. הגמרא מתארת תחילה שהבורא כפה על ישראל הר כגיגית, "אם מקבלים אתם מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". תיאור זה ממחיש שקבלת עול תורה היא קבלה של חיים ומוות. והנה בוודאי שמצד מידת האמת הכירו ישראל בתפקיד הנורא המוטל על כתפיהם, הם ידעו שלמעשה שלהם יש השפעה על כל העולם לטוב ולרע חלילה.
אך עם כל זאת בדברי הגמרא מתבאר שקבלת התורה בצורה זו עדיין לא הייתה שלימה דיה, משום שעדיין היא הייתה נטולת כוח האהבה, והיה בפיהם טענת אונס. עד ששוב קיבלוה בימי אחשוורוש מגודל אהבת הנס. אך כל עוד כוח האהבה לא היה נוכח, לא עזר כוח האמת אותו חשו על בשרם כבר בהר סיני, "אם מקבלים אתם מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". משום שזו אינה קבלה של מקצוע גרידא, לה עוזרת מידת האמת. אלא קבלה שחיים ומוות תלויים בה, ולזה לא מספיקה מידת האמת.
קבלת התורה בימי אחשוורוש באה בעקבות כך שראו ישראל את אהבתו הגדולה של הבורא אליהם שדואג ומוציא אותם מדרכי מוות לדרכי חיים, ומכוח האהבה זו נעשו "כמים הפנים לפנים", וקיבלו על עצמם למסור נפשם למען שמו לקבל תורתו באהבה גמורה. באותה שעה הבינו ישראל שהתורה אינה רק תפקיד מרומם ונעלה של חיי נצח, אלא יש עולם חיים שלם של אהבה שהבורא מעוניין להעניק לישראל. וזהו הכוח שהפך את רצונם להיות רצון גמור ופנימי המבקש לקבל עול בכל מאודו.
כוח האהבה הוא זה שנתן לישראל את היכולת לקבל עול תורה ומצוות באחריות ויסודיות, באופן הנעלה ביותר, הארת פניו של הבורא לישראל נתנה את הכוח לישראל להאיר את פניהם אל הבורא ולקבל את עולו באהבה גמורה. וכך קבלת העול בקריאת שמע מעוגנת מלפנים ומאחור באהבה גמורה, כפי שהרחבנו במאמרים הקודמים.
מעתה נראה, כי כאשר אנו מבקשים לקבל על עצמנו עול חיי תורה, הרי שמעבר לכוח האמת והכרת תפקידנו, אנו צריכים לחפש את ביטוי כוח האהבה בחיינו. ישנם תחומים בהם האדם יכול להבחין בהארת פנים מיוחדת מאת הבורא, הארת פנים של ממות לחיים, ובמקום בו האדם מבחין באותה הארה, שם הוא מקבל כוח עצום ורצון גמור לקבל עול באחריות גדולה.
כאשר אדם רואה שהבורא יתברך מאיר לו ומדריך אותו מדרכי מוות לדרכי חיים באופן מיוחד, אם זה בהתמודדות כלשהי, או בנתינת עצות מועילות לזולת, במסירת שיעור, וכל כיוצא בזה. בכוחו לקבל עול ברצון גדול יותר באותו התחום, כמו להתבונן בו עוד לעומק, ולקחת אחריות נעלית יותר על תפקידו המרומם, מכוח האהבה שמאפשרת "כמים הפנים לפנים".