עודנו תחת הרושם העז של הארת הפנים לה זכינו מאת הבורא ברוך הוא בעת האחרונה, אולם האמת צריכה להאמר, כי ככל שחולף ועובר לו הזמן רושם זה נעשה כהה ומאיים לחלוף ולהיטמע בשגרת החיים שחזרו למסלולם במלא תוקפם, ואלמלא שנעצור בעד עצמנו להתבונן על עבודתנו בעת הזאת, אנו עלולים לאבד את ההזדמנות המיוחדת לה זכינו.
שורש האתגר שבדבר נעוץ בכך שבדרך כלל תנועת העבודה שלנו נעה בעקבות הכרח או דחיפה, כך שכאשר אנו חווים קושי או צרה ל"ע, אנו חשים מעין דחיפה מהבורא שתובעת מאיתנו לזוז ממקומנו ולשפר אורחותינו. אולם כאשר אנו חווים הארת פנים, אנו אכן חשים צורך עז להודות ולהלל, אך על פניו אין בה שום מרכיב של 'דחיפה', ודווקא בשל כך אנו נמצאים בנקודת סיכון מוגבר לסגת חלילה, במקום להתעלות ולהשתנות מכח אותה הארה.
נוכל להבחין בכך ביחסי האנוש שלנו בחיי היומיום, כאשר מתוך מצבים תקולים ומורכבים אנו בסופו של דבר גדלים ומתפתחים, ואילו מתוך מצבים טובים אנו בנקודת סיכון לירידה ונסיגה אל מקום פחות טוב, וכל עוד לא נלמד להשקיע ולהתבונן כיצד ממשיכים ומרחיבים הלאה את אותו מצב טוב, אנו עלולים חלילה לסגת.
בעבודת ה' ישנם שני סוגי עבודה, האחת מכח הכרח, והשניה מכח נביעה פנימית עצמית. ונראה כי את שניהם אנו מוצאים בפרשתנו בפרשת "מי מריבה": הבורא מצווה על משה לדבר אל הסלע שיוציא מים, ואילו משה מכה על הסלע ואינו מדבר עמו, ועל כך נענש שלא זכה להכנס לארץ ישראל. ולכאורה הלא יציאת המים מן הסלע בכל מקרה היא נס ופלא, ומהו אפוא ההבדל בין הדיבור להכאה?
וביאור הדבר, כאשר התביעה היא על ידי הכאה, הרי שכל התוצאות הנובעות מכך יהיו רק מכח ההכאה והאילוץ, וגם אם התוצאה הסופית תהיה רצויה, בסופו של דבר מה שגרם לכך הוא הכרח ולא נביעה עצמית ופנימית. לעומת זאת, כאשר התביעה היא על ידי דיבור בלבד, הרי שהתוצאה המושגת הינה מכח בחירה ונביעה עצמית ופנימית ולא מכח הכרח גמור.
הבורא יתברך יכול לתקשר איתנו הן בדיבור והארת פנים, והן בהכאה ח"ו. ואכן כאשר הוא מתקשר עמנו בהכאה רח"ל אנו נדחקים ומוכרחים לעבוד, אולם כאשר הוא מדבר עמנו בהארת פנים, מונחת בפנים עבודה נעלית ומרוממת הבאה מכח נביעה עצמית ופנימית, וחלילה לנו לאבד אותה בלי משים.
במערכה האחרונה חווינו הארת פנים שאינה דוחקת ומכריחה אותנו לעבוד, אך יש בה דיבור מאיר המבקש בחירת עבודה על דרך אותה הארה משמחת, מתוך הבנה שהארה שכזו טומנת בחובה הזדמנות אדירה להמשיך ולפתח עבודה על דרך אותה הארה שתימשך ותתרחב בחיינו.
נוכל להטעים את הדברים בדברי דוד המלך (תהילים ק), שדווקא בעת הודאתו לבורא הוא מעמיד תביעה: "עבדו את ה' בשמחה", עתה העבודה היא אמנם משוחררת ואינה לוחצת, אך תובעת וטומנת בחובה אתגר גדול להמשיך ולעבוד על דרך אותה שמחה, ושחלילה לא ניסוג לאחור מאותה רוממות.
יתירה מכך, עיקר היחס נבנה מכח הארת פנים ודיבור, ולא מכח הכרח ועשייה. חיוך שלנו כלפי השני מייצר יחס, לעומת זאת הכאה וענישה בדרך כלל מייצרים עשייה אך פחות יחס. בשונה מהדיבור וההארה שנותנים מקום לצד של השני, וממילא מביאים ליחס חם ובונה.
בעבודת ה' אנו זקוקים לשני הדברים, אנו נדרשים לעשיה, אך למעלה מזה, אנו נדרשים לבניית יחס. כפי שאנו מוצאים בנפש החיים שבשער א' מעמיד את הצורך והמשקל שיש לעשייה, ובשער ב' כותב שלמעלה מזה הוא הצורך והמשקל ליחס שלנו עם הבורא יתברך.
וכאשר הבורא מאיר לנו בצורה כה גלויה ונפלאה, מתגלה לעיננו יחס מזהיר שלו כלפינו, ועלינו לפתח את אותו יחס נפלא, לייחד לו מקום ולהתקדם ולהגביה את חיינו למקום הרבה יותר גבוה, מקום שבו אנו לא רק עושים פעולות נדרשות אלא ממשיכים ובונים יחס שלם. ובפרט עתה קודם ימי האבלות על חורבן הבית בהם חווינו 'הכאה' מהבורא רח"ל, אל לנו לשכוח ולזנוח את היחס המיוחד שיש לנו עם הבורא, איש איש בהתאם לדרגתו ומעלתו.