פרשת תרומה – נדיבות לב
ידבנו לבו: לשון נדבה והוא לשון רצון טוב (רש"י
שמות כה ב)
האם אנחנו 'מופעלים' מכוח הרצון ?
בניין המשכן שהביא שכינה לעולם, נבנה באמצעות נדיבות לב שהיא עשייה מרצון, ללא כל הכרח או חוב
קדום. וכמו שכ' רש"י נדבה לשון 'רצון טוב'. המשכן לא התבסס על הנתינה וההענקה של הזהב הכסף
והנחושת, אלא על הרצון שהוליד את הנתינה.
הרצון שלנו הוא זה שבונה מקום לשכינה אצלינו.
הרצון הוא גם כן השורש לכל עבודת ד', וכלשונו של הרמב"ם, 'ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי
העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו', וכו', אין קדושה בלי רצון טוב.
הכוח העמוק והחזק ביותר בבניין האדם, הוא כוח הרצון, זהו המניע העיקרי והסיבה הראשונה של כל פעולה,
והוא כוח כל כך עמוק ובסיסי עד שאפשר לומר שהוא נולד מעצמו, ואין דבר שמוליד אותו.
אנחנו לא נותנים מספיק חשיבות לרצון בחיים שלנו, שכן אנחנו עסוקים בעיקר בחובות ובציוויים. ואף רצונות
שכבר כן קיימים אצלינו, הם תוצר של חיוב, 'רצון' לקיים את המוטל עלינו, אולם הם אינם רצונות שבאים
בנדבה.
עלינו לשים לב, כי בניגוד לחובות המוטלים עלינו, שבהם תמיד יש אלמנט של ציות לדבר שמגיע מבחוץ,
התנדבות היא רצון אישי שמגיע מתוך פנימיות אישית ומקום פרטי של המתנדב בעבודה, הוא מתנדב כי הוא
רוצה.
ואכן גם בתוך עולם המצוות שאנו כבר מצווים, יש לנו את האפשרות לקיים את המצווה באופן של 'נדיבות
לב', דוגמא לדבר, נוכל לראות מהצורה בו אנו ניגשים לתפלת שחרית, אם זה רק מחמת הרצון לקיום חובת
התפלה, או גם מתוך הרצון אישי לפתוח את היום בדיבור עם הבורא עולם.
ובשל כך, גם בתוך מסגרת ה'חובות' ההלכתיות אנו מוצאים פעמים רבות הנהגות פרטיות כמו, 'בעל נפש
יחמיר על עצמו' וכדומה, ובוודאי שאין הכוונה בזה למי שמחפש 'חומרות ופרומקייט', אלא למי שהוא 'בעל
נפש' ומתפתח אצלו רצון אישי, והוא לא רק 'מגיב' לציווים, ואדרבה, אם יקיים את ההנהגה האישית שלו בתור
'חיוב וציות', הרי שלא עשה כלום, שכן כל העניין בזה הוא ההתעוררות הפנימית והאישית.
מעלת רצון טוב, היא השתייכות למציאות נעלה יותר, מתוך רצון ובעירה פנימית לאותה מציאות, ומבלי
שמישהו חייב בכך.
ודווקא על רצון כזה ראוי לבנות מציאות חדשה של גילוי שכינה בעולם שלנו.