"אִם עַל תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ז' י"ב)
רש"י: "אם על תודה יקריבנו – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים ק"ז כ"א – כ"ב) 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה…'"
לעיתים, אנו נוטים להביע רגשי תודה לד' בקלות כאשר אנו חווים שיפורים בחיינו, אך נוטים להתעלם מהערכת החיים עצמם. גם אנשים שהיו זקוקים להשתלה כלשהי בגופם כדי להמשיך ולחיות, נוטים לא לשמור קשר עם התורמים, ושוכחים די מהר את הכרת הטוב המגיעה להם על חייהם. מדוע? הלוא צריכים אנו להודות ביותר על החיים עצמם!
בחז"ל מצינו (ברכות נ"ד, ב') ארבעה צריכים להודות, הולכי מדבריות שבאו למקום ישוב, יורדי הים שעלו מן הים, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שיצא מבית האסורים. כאשר נתבונן בדבר נבחין כי כל המצבים הללו נוגדים את החיים עצמם, וההצלה מאותם מצבים אינה מוסיפה דבר על החיים הקודמים אלא רק מחזירה לחיים הרגילים שהיו לפני כן.
מתברר אפוא, כי ההודאה הרצויה נדרשת בעצם על החיים בעצמם, ולא על הניסים שנעשו לאדם. אדרבה, על ניסים מיוחדים שנעשים לאדם תקנו לנו חז"ל את ברכת 'שעשה לי נס'. מדוע אם כן שוכחים אנו להודות על עצם החיים?
טבע האדם להרגיש אסיר תודה על 'תוספת', משהו המעשיר עוד יותר את החיים הנוכחיים, בין אם זה לידה, שידוך, רווח כספי או כל דבר אחר שהתווסף לו לחיים. אך החיים עצמם לא נתפסים כתוספת, זה חלק בסיסי, כביכול בלתי ניתנים לערעור, ותפיסה זו פוגעת ביכולת להודות על עצמותם ופשטותם לבורא עולם.
אולם הצורך והחשיבות בתפיסת החיים עצמם כתוספת, כבר מתוארים בפרק התהילים שאליו התייחס רש"י. בפרק זה דוד המלך מתאר את קורותיהם של יורדי הים, הנוסעים במדבר וכדו' בבואם להביע תודה לבורא עולם על הקורות איתם. הוא מתאר זאת בהתקדמות בת ארבעה שלבים: תחילה נשקפת להם סכנה, "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו", לאחר מכן, הם מתחננים על נפשם, "ויזעקו אל ד' בצר להם ממצוקותיהם יצילם", ואז מופיע תיאור הישועה, "וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב", ולבסוף הם מודים, "יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
תיאור זה מבהיר שהכרת טובה אמיתית על החיים מופיעה ברגע שאדם חווה את שבריריות החיים ומתפלל שחייו ימשיכו ויוענקו לו. בתהליך זה האדם מבין שהחיים עצמם אינם נתון בלתי ניתן לערעור, אלא תוספת המעוררת תחושה עמוקה של הכרת הטוב.
אכן, ההתייחסות לחיים עצמם כתוספת באופן קבוע היא משימה מאתגרת. עם זאת, חשוב להבין שבתוך החיים שלנו ישנם פרטים רבים שנראים כחלק בלתי נפרד ממבנה החיים, כמו היכולת לנהל שגרה יומיומית או היכולת לרוץ, וכדו'. עלינו להבחין ביניהם לבין עצם החיים, ולזהות אותם כ'תוספת' לחיים שלנו.