כלל ישראל כולו היו שרויים במבוכה, ובכו לנוכח מעשה זמרי, אף אחד מתוכם לא זכר את ההלכה של "הבועל ארמית קנאין פוגעים בו" – כולל פנחס בן אלעזר עצמו, עד שראה פנחס מעשה ונזכר הלכה, דהיינו, המעשה עצמו גרם לו להיזכר, ובזאת יש להתבונן, כיצד בכוחה של ראיית המעשה להזכיר את ההלכה?
קנאות "הלכה היא ואין מורים כן", כלומר, בניגוד לקיום ההלכה ושמירת התורה והמצוות המתחילות מלמעלה ובאות כתגובה לציווי עליון, הקנאות היא תנועה שנובעת מתוך האדם עצמו, מתוך רגשותיו ודעותיו. המאפיין המרכזי של קנאות הוא שמקור נביעתה נובע מהאדם עצמו, האדם מזהה מציאות שאינה תואמת את המציאות הרוחנית הנכונה, ומרגיש פרץ של חובה גמורה לשנות ולתקן אותה.
אדם היודע שההלכה קובעת כי יש איסור לשוחח בזמן חזרת הש"ץ ובשל כך מוחה במשוחחים, עדיין אינו עושה מעשה קנאות, משום שקנאות אינה יורדת מלמעלה ככוח ציווי עליון ומיוחד, אלא היא מתחילה מלמטה, מתוך האדם עצמו, הרואה בעיניו דבר כלשהו, ומזהה שהוא לא בסדר, גם מבלי ידיעת ההלכה. כפנחס שלא זכר את ההלכה בתחילה, ובכל זאת היה כאוב ונסער בתוך עצמו.
משה רבינו קורא לפנחס "קריינא דאגרתא", מדוע אפוא דבריו של פנחס מכונים אגרת, והלוא אגרת הוא ביטוי לדברי חולין, ופנחס נזכר בהלכה שהם דברי תורה?
מצינו שמגילת אסתר ג"כ מכונה אגרת, וזאת משום שבמגילה מתגלית תורה שלימה ורצון של הבורא שלא מתוך ציווי עליון, אלא מתוך המציאות, וכך גם פנחס בקנאותו חשף את אמיתות התורה, לא מתוך גילוי עליון, אלא מתוך המציאות. הקנאות מגלה דברי תורה מתוך המציאות כדברי חז"ל, "ראה מעשה ונזכר הלכה", דהיינו, המציאות העולמית הביאה אותו להשגה והבנת דין תורה.
אכן נקודה זו מורכבת ביותר. לפעמים, צורם לנו התנהגויות של אנשים אחרים, אולם אף שרגשות אלו מקורם במידות ובנטיות האישיות שלנו, לא בנקל נוכל לומר שפרץ הרגשות שלנו הוא קנאות, מן הסתם הוא יותר כאב אישי בלבד, אך אצל פנחס בן אלעזר, הכאב האישי הביא אותו לכוון באמת לדברי תורה ולרצון הבורא.
כך גם אנו למדים מדברי חז"ל, שפנחס כוון את הרומח בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, ולמדים אנו, כי מעשה הקנאי מצד אחד הוא מעשה פרטי, המתעורר מכוח זווית ראיה והבנה אישית שלו, אך מעשהו אינו יכול להישאר מעשה אישי שלו, ולא די בכך שהוא מכיר כי נתקן הפגם, אלא מעשה הקנאות צריך לתקן את המציאות באופן כזה, שלאחר מעשה יגיעו כולם לאותה הכרה והשגה של הקנאי, ויכירו בכך "שלא לחינם הרגם", אכן המציאות תוקנה.
דוגמה לדבר, אדם המעיר לחזן המתפלל במהירות רבה, וגוער בו מתוך צרימה אישית של חוסר כבוד למלך מלכי המלכים, ולא מכוח איזה הלכה כלשהי, אחר הגערה צריך שיהא ניתן לומר שבעצם הוא האיר מציאות ברורה של צורת דיבור עם מלך וק"ו עם מלך מלכי המלכים, ולא רק ביטא כאב אישי.
האתגר הגדול שיש במידת הקנאות, הוא שמצד אחד זה חייב להיות מתוך צרימה אישית המתעוררת באדם עצמו, ולא מתוך הלכה וציווי עליון, אך בו זמנית זה חייב להיות אובייקטיבי ואמיתי, באופן שכולם יכולים להכיר לבסוף שאכן אלו הם דברי תורה ורצון הבורא.