פרשת פינחס – מדת הסבלנות
האם אנחנו מנהיגים או מונהגים?
"אלקי הרוחות": למה נאמר אמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. אשר רוח בו: שיוכל להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. (רש"י דברים כ"ז טז-יח)
משה רבינו בחיפושו אחר מנהיג ראוי להמשך דרכו בהנהגת כלל ישראל אחר מיתתו, מחפש "איש אשר רוח בו" דהיינו מנהיג שיסבול כל אחד ואחד לפי דעתו.
מידת הסבלנות נתפסת אצלינו בעיקר כתנועה של איפוק והבלגה, הסבלן הוא מי שיודע לסבול מצבים אנשים ופעולות הנוגדים את רצונו, ומבליג ומתאפק עד יעבור זעם. אם אכן זוהי מידת הסבלנות, צריך להבין מדוע היא המידה הנדרשת ביותר ממנהיג, הלא מנהיג נדרש לשליטה והנהגה, ואילו הסבלנות יוצרת הכנעה ונמיכות קומה?
ונראה כי מידת הסבלנות היא אינה מידה התובעת לסבול את הזולת את צרכיו ורצונותיו, הסבלנות פונה אל בעליה, ומבקשת ממנו לסבול את רצונותיו האישיים, לאדם ישנם רצונות שנראים לו חשובים, כמו רצון לשקט, רצון להביע דעה, רצון לעמידה בלוח זמנים, וכדומה, והסבלנות הנדרשת היא יכולת לסבול רצונות אלו, להפנים כי הרצון אינו חשוב כל כך, ולהיות מסוגל לסבול את דחיית או אי מימוש הרצון.
הבנה זו פותחת לנו פתח ויכולת להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, מפני שכל עוד הגישה לרצונו של האחר היא מתוך עמדה של הסכמה לסבול אותם, הרי שהיחס אליו הוא כאל 'מטרד', שיש להרכין מולו ראש ולצפות שהמפגש עימו יסתיים, אולם כאשר נהיה מסוגלים לסבול את רצונותינו האישיים להניח אותם בצד, נוכל להיות פנויים לאדם שמולנו ולגלות שם אדם עם דעה וצורך הגיוני, ולא נייחל רק שיעבור מנגד עיננו.
נוכל להבחין בכך ברצון שיש לנו ברוגע ובשקט, מול ילד מרעיש ושובב, אם רק נתאפק ונבליג על מעשיו השובבים מתוך תפיסה שמעשיו הם שטויות שעלינו לסבול, הרי שהדבר יהיה עלינו למעמסה, אולם אם נצליח לסבול את הרצון שלנו לשקט, נשהה אותו, ונזיז אותו הצידה, נוכל להיפתח כלפי הילד ולראות את חן הילדות שבו, את היופי במשובת הנעורים, את היצירתיות והכישרונות הייחודיים.
זאת התכונה שנדרשת למנהיג, בכדי להנהיג אחרים הוא זקוק ראשית לכל, למידת הסבלנות, ליכולת לראות את האדם , שמאחורי המעשים, דבר המתאפשר רק מתוך יכולת להשהות ו'לסבול' את רצונותיו האישיים, וכשנתבונן קצת יותר בעומק הדברים נבין, כי הסבלנות לא רק מכשירה יכולות הנהגה, אלא היא בעצמה תכונת הנהגה ושליטה, משום שהסבלן הוא מי שרצונותיו לא מנהיגים אותו אלא הוא אותם, אדם הסובל את הרצון שלו, הוא יותר גדול מהרצונות שלו, הוא אינו מובל על ידי דחפיו ורצונותיו אלא מנהיג ושולט עליהם.
כוחו של מנהיג הוא בכך שאינו נשלט ומובל על ידי הרצונות שלו אלא מנהיג אותם, רק אדם שגדול יותר מהרצונות שלו מסוגל להנהיג אחרים, להניח את צרכיו ורצונותיו האישיים ולהתמסר כולו למימוש צרכי הכלל.
ומאחר ועניינה של מידת הסבלנות היא בלימת וריסון הרצונות האישיים, זמן העבודה וההתפתחות במידה זו לא צריכה להיעשות בזמני לחץ וניסיונות גדולים, ואדרבה, עלינו להתחיל את העבודה דווקא מהמקומות הפשוטים כמו המתנה לאוטובוס ולרמזור, או כל זמן אחר שנראה שהעולם עומד כמכשול אל היעד שלנו, ונוגד את הרצונות שלנו, ומשם תתפתח אצלינו עם הזמן מידת הסבלנות.