בעולם, יש חי ויש צומח. אחד ההבדלים המהותיים בין הצומח לחי הוא שהצומח מטבעו סופח אליו כל מה שנכנס. אין לו יכולת לסנן ולדחות חלק מהדברים, והכל נכנס אליו ומתכלל בו. ואילו החי לעומתו, יש בו תכונה המאפשרת לו להשתחרר ממה שמזיק לו, מה שנקרא חילוף חומרים.
בתורה הקדושה קיימות שתי הבחינות הללו גם יחד, יש בה כח מצמיח ויש בה כח הנותן חיות, כדברי הגר"א שכתב (משלי כד, לא): 'כי עניין התורה לנפש הוא כמו המטר לארץ, שמצמיח סמי חיים וסמי מוות, כן בתורה צריך אחר הלימוד לבער הפסולת ממנו ביראת חטא'. המטר מצמיח הכל, אין לו הבחנה מה להצמיח. גם התורה – מצמיחה באדם הרבה דברים, מהם טובים ומהם רעים. ההתעסקות ביראת ה' אחרי לימוד תורה עושה את הבירור, מנכשת את הדברים הרעים ומשאירה את הטובים.
בעבודת ה' יש חי וצומח, הצמיחה בתורה מצמיחה הכל, והחיים בתורה מפרידים בין הטוב לרע, החיות בעבודה דוחה את הרע, מהי אותה נקודת החיות שיש לנו בעבודת ה'?
כתב הרמח"ל במסילת ישרים "אדם המתבונן על מעשיו, מתגברת בו החרטה עד שמאליו הוא עוזב את מעשיו הרעים". ברגע שהוא מתבונן – הוא מתפטר מהרע. ההתבוננות היא כח חיות, מכוחה מתבצעת הפרדה בין טוב לרע, ומכוחה ניתן לדחות את הרע החוצה.
בכוחה של ההתבוננות להפוך את התורה ממצמיחה ל'מחייה', וכדי שהיא תהיה כזאת עבורנו, נדרש מאיתנו התבוננות איך התורה נכנסת לחיים שלנו. עבודת ה' דורשת מאיתנו חשיבה עצמאית, זהו תנאי יסודי שיש לצרף לעבודת ה' – את המחשבה העצמאית מותאמת לחיינו, היא נקודת החיות, ועל ידה אנו מצליחים לברור ולדחות את הרע מתוכנו.
בלימוד התורה אנחנו רגילים להפעיל את המחשבה העצמאית שלנו, אנו לומדים את דברי רבותינו הראשונים והקדמונים מתוך תפיסה שהאמת נמצאת בדבריהם, ובכל זאת אנחנו מפעילים מחשבה עצמאית בתוך הלימוד. צורת מחשבה זו אינה סותרת את הנכונות והמטרה שלנו – לקבל את מסקנת דבריהם. יתירה מכך, זו הדרך לקבל את דבריהם בצורה המיטבית. על ידי כך שאנחנו מפעילים את כלי החשיבה העצמאיים והביקורתיים שלנו תוך כדי מעשה הלימוד.
בעבודת ה' לעומת זאת, אנו לא רגילים לחשוב ולהתבונן, בעוד שגם בעבודת ה', העבודה המיטבית עוברת דרך הפעלת החשיבה שלנו, ואפילו דרך החוש הביקורתי שלנו. אין זה אומר שבאנו להתנגד מלקבל את המסקנות ומלקבל עלינו עול מלכות שמים. ההיפך – דרך החשיבה העצמאית נקבל את המסקנה באופן מיטבי.
בפרשתנו כתוב – "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". התורה לא מצווה עלינו לבחור במצוות אלא בחיים משום שהבחירה בחיים היא הדבר שהופך את התורה ממצמיחה למחייה – חיים של התבוננות.
על הפסוק המובא – "ובחרת בחיים" כותב רש"י: "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך".
מדוע מדמה רש"י את הציווי – בחירה בחיים, להנחת היד על החלק היפה? מדוע לא מספיק ציווי על ידי הצבעה על החלק היפה או על ידי התיאור של החלק היפה?
ההבדל בין מי שבוחר בחיים למי שלא, הוא לא במעשה, שניהם עושים את אותו הדבר, שניהם לומדים תורה וגם מקיימים מצוות. אבל בדיוק במקום הדומה מגיעה בחירה – האם לבחור בחיי התבוננות המביאים לנו חיים, או לא. כדי לבחור בין מצוות לעבירות אכן לא צריך הנחת היד, אפשר לומר את זה בפה. אבל עבור לבחור בחיים – בהתבוננות – צריך הנחת יד.
בנקודה הזו בדיוק שייכת בחירה – במה שמצד אחד הוא אותו דבר, אך עם זאת יש בו הכרעה לחיי התבוננות. לקיים את המעשים הנכונים, זה עדיין רק להיות כמו צמח שסופח הכל פנימה, בלי יכולת לברור טוב מרע ולדחות את הרע החוצה. יכולת בירור שכזו נעשית רק על ידי מעבר ל"חיים" – התבוננות.
