אלה תולדות נח נח איש צדיק: ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. (רש"י בראשית ו ט)
במאמר חז"ל זה ניתן להבחין כי היחס למעשים טובים שלנו הם כאל תולדות, ולא סתם תולדה אלא כתולדה עיקרית – יותר מילדים בפועל. כיצד ניתן להבין זאת? באיזה אופן מעשינו הטובים מחליפים את הילדים שלנו?
ראשית עלינו להבין את המושג תולדה, תולדה היא אינה תוצאה או השלכה של המעשים שלנו, תולדה היא הרחבה של האב המוליד, כשאנחנו מדליקים את מתג האור, האור שממלא את החדר אינו תולדה שלנו, אכן אנחנו הגורמים להדלקת האור אבל האור אינו חלק מאיתנו, תולדה לעומת זאת מכילה חלק מהאב עצמו.
כשיש לאדם בן, הוא מתרחב ותופס מקום נוסף בעולם, הבן מבטא את האב במרחבים שונים וחדשים, התכונות השונות של ההורה מוצאות ביטוי אצל ילדיו. אנו מעבירים לילדינו את כל מה שהופך אותנו ל"אנחנו", הן בדברים חיצוניים כמו מראה וקומה, והן בדברים פנימיים כמו אינטליגנציה ומזג, עד לרגשות והאמונות הדקות ביותר, הילדים שלנו הם הביטוי של עצמנו, לכך לעיתים קרובות כאשר נפגוש בבנו של אדם המוכר לנו, לאחר מספר רגעי התבוננות, נוכל לזהות שהוא הבן של אביו.
אם התורה מתייחסת למעשים טובים כאל תולדות, המשמעות היא שבעצם מעשה המצווה היא גם ביטוי של האדם הפועל, וממילא גם במעשה המצווה שלנו, אנו צריכים להשתקף, צריך לזהות אותנו בתוך המצוה, בלימוד בתפילה בצדקה, בכל מצוה שאנו פועלים אנו צריכים להיות ניכרים שם.
עלינו לבחון את עצמינו, האם אכן מעשה המצוות שלנו מבטאים את מי שאנחנו? האם המצוות שלנו מעוצבות באמת על ידי מה שמגדיר אותנו ומייחד אותנו? האם יש הבדל בין קריאת השמע שלנו לקריאת שמע של האדם היושב לצדנו? האם בכלל אנו חושבים אחרת או מרגישים אחרת בגלל מי שאנחנו?
אם אדם לא מוצא הבדל, הרי שה'אני' המיוחד שלו לא בפעולת המצווה, עיקר הצאצאים של הצדיקים הם מעשיהם הטובים. צדיק נבדל לא בכמות מעשיו הטובים, אלא בדרך שבה הוא מבצע אותם. ה'אני' האמיתי שלו מתבטא במצווה, על ידי מחשבותיו, רגשותיו, אישיותו ואמונותיו. ככזה, מעשיו הטובים הם ביטויים של כל הווייתו, אפילו יותר מילדיו האמיתיים. לפיכך, הם ראויים להיות "צאצאיו העיקריים".
בדומה לכך, אנו מוצאים צדיקים שהעידו על שייכות מיוחדת שהיה להם למצוות מסוימות, כמו שמצאנו בגמ' (שבת קיח, ב) 'אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת, אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש, אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין, ואמר ר"נ תיתי לי דקיימית מצות ציצית, אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך במאי זהיר טפי, אמר ליה בציצית', כלומר, כל אמורא הדגיש מצווה אחרת, לפי מהותו. עבור הצדיק, עבודת השם היא ביטוי של אינדיבידואליות, כי היא הרחבה של הווייתו, אם נקשיב לאדם גדול מתפלל, או נצפה במעשה חסד שלו נראה שהכל ייחודי לו, רואים אותו במצוות שלו!
אם המצוות שלנו מונחות על ידי הרגל ונוחות, או רצון לקיים מצוות 'כמו כולם', לא יהיו לנו מהם תולדות, אם האינדיבידואליות שלנו תופיע רק מחוץ לעבודות השם, זו תהיה טרגדיה, אכן חז"ל מתארים את דרגתם הגבוהה של הצדיקים, אבל במידה רבה, כולנו צריכים את האלמנט הזה של "תולדות" בעבודת השם שלנו, ומשכך, העבודה שלנו חייבת להיות ביטוי של עצמנו.