אדם העובר תקופה קשה מוצא את דרכו להתמודד עם המציאות בה הוא חי, על ידי הבטה קדימה אל העתיד. מתוך תקווה ותפילה לשינוי, ועתיד מזהיר וטוב יותר.
אחת הקללות האחרונות בפרשת הקללות, וכנראה גם הקשה מכולן, היא קללת "בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר". הצרות הן בתנועה מתמדת של התחזקות, והעתיד מביא עמו רק רע. והדבר היחיד שיכול לנחם הוא הסתכלות וגעגוע אל העבר שכבר חלף.
וכלשון רש"י "בבוקר תאמר מי יתן ויהיה ערב של אמש, ובערב תאמר מי יתן בוקר של שחרית, שהצרות מתחזקות תמיד וכל שעה מרובה קללתה משל חברתה". מצב כזה, שבו אין גם תקווה מהעתיד, מחמיר את מצוקת ההווה, והופך את צרת ההווה בלתי נסבלת לחלוטין.
עם זאת, עבור יהודי, העתיד איננו רק תקווה וציפייה לשינוי. העתיד הוא התכלית לשם צועד העולם כולו, ולשם מכוונת כל העבודה הרוחנית שלנו. וכך כל עבודתנו בהווה היא נגיעה בתכלית ובתוכנית העתידית של הבורא עולם.
חז”ל מדמים את ישראל במצרים כ’עובר במעי אמו’. דימוי זה מעורר תמיהה, משום שעובר במעי אימו זהו המקום האופטימלי לגידולו, שם הוא ניזון כראוי, שמור מהעולם מבחוץ. ומצרים, לעומת זאת, היה המקום הנורא ביותר עבור עם ישראל, אם כן, מהו הדימוי לעובר במעי אימו?
תפקידים רבים ניתנו לאם, מהבולטים שבהם הוא תפקידה לשדל במסירות את בנה ללמוד תורה כדברי חז"ל ’משדלתו בדברים ללמוד תורה’, זו משמעות של הבטה לעתיד, היא אינה מלמדת אותו תורה עכשיו, אלא מכוונת ומושכת אותו לשם מתוך דאגתה לעתיד.
‘עובר במעי אמו’ זהו מצב הצופה פני עתיד, אין בו משמעות בהווה. במצרים לא היה הווה, כל היתכנות החיים עברה דרך האמונה בעתיד טוב, בכך שהדברים ישתנו ויהיו טובים יותר. ובמובן זה מצרים היא כמו האם המלמדת את כלל ישראל לחיות בעתיד.
הבורא נגלה לעמו במצרים בשם "אהיה" כלשון הכתוב (שמות ג, יד) “וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”. "אהיה” זהו שם של עתיד, משום שזו מהותו של כלל ישראל, האמונה בעתיד ותכלית הבריאה כולה.
כיצד אמונה זו מתקיימת כיום? אמונה בבורא, אין פירושה להאמין שהכל קרה בחשבון, אמונה זו אין לה משמעות עבורנו, זהו חשבונו של מקום בלבד. אולם האמונה שלנו בנויה על כך שכל מה שקורה, פניו לעתיד ונדבך מהתוכנית הגדולה שלו יתברך בעולם, ומטרתה להדריך להוביל אותנו אל תפקידנו בעולם ולתבוע מאיתנו משהו לקראת השלמת תכנית זו.
אנשים רבים יעידו כי מאורעות שקרו להם בחיים היוו עבורם תהליך מכוון שהחכים ולימד אותם. וזו אכן אמירה פסיכולוגית טובה וחכמה. אך יהודי צריך לראות יתירה מזאת, ולומר, אם הקב"ה כיוון אותי לשם כנראה שיש לי תפקיד בתכנית הגדולה של הבורא בעולם והוא תובע ממני ליטול בה חלק.
ההבדל בין לומר ‘החיים לימדו אותי והחכימו אותי’, לבין לומר ‘הקב”ה רוצה ממני משהו’, זהו ההבדל שיש בין יהודי לבין אומות העולם. ועל כן הקללה הגדולה ביותר עבור ישראל היא הניתוק מהעתיד והתוכנית הגדולה שאין לו עתיד מוחשי אליו הוא יכול לצעוד. עם ישראל חי בעתיד, לא רק מכוח האמונה שיהיה טוב יותר, אלא אף מכוח הדחף לשינוי תמידי, בו מצב ההווה לא מספק אותנו, רוצים אנו למלא תפקיד להשתנות עוד ועוד ולהביא את העולם אל תכליתו.
לעיתים נראה שהקב”ה מתגלה במקומות הפאסיביים שלנו שלא עשינו בהם כלום – מה שקרה שם הוא השגחה. אך בפעולות שאנו אקטיביים לגביהם, אותם אנו לא מייחסים לקב”ה. בעוד שהאמת כי ככל שאנו פועלים בעתיד, לשנות ולא להסתפק במה שיש, אלו פעולות שבאות מכוח האמונה שיש עתיד ותוכנית לעולם, ויש לנו נגיעה באותה תכלית עתידית ואף נוטלים חלק בהובלת העולם לקראתה.
שומה עלינו להפנים הבנה זו בחיינו, נצייר מקרה ששני אנשים תכננו לנסוע לחו”ל, וכשהם שמעו שתיתכן סופת שלגים שעלולה להגביל אותם, האחד עשה חישוב אחראי וביטל את נסיעתו, ואילו השני לעומתו דבק בתוכניתו הראשונה על אף הסיכונים הכרוכים בה. אולם בסופו של דבר השני נפל ושבר את רגלו, מה שמנע אף ממנו לנסוע.
כעת נתבונן, היכן נראה יותר את יד ה’, האם במי שחשב באופן שקול ואחראי וגנז את תוכניתו, או דווקא בשני שרק בעקבות מה שקרה לו נמנע מלנסוע? אכן רבים יאמרו שיד ה’ נמצאת במי ששבר את רגלו, כי בכך הם יחושו את ההתערבות של הבורא כנגד האדם.
אולם כשנבין שהקב”ה נמצא בעתיד, נבין כי גם אצל האדם האחראי והשקול שחשב על העתיד הקב”ה היה שרוי, ולאו דווקא בדברים שקורים בלי סדר ובמקרה. הקב”ה נמצא בתוכנו מתוך דרישה לתפקיד כלשהו, וממילא, כשאנו חיים נכון יותר את ההווה לאור העתיד, אנו קרובים יותר אל הבורא.
