החסד של רבקה, שמתואר בפרשתנו, היה בהחלט מעבר למה שניתן היה לצפות ממנה. מדובר בילדה צעירה ששואבת מים לחבורת גמלים שלמה. בפשטות, ממעשה זה אנו למדים כי בעשיית חסד אין גבול, ועלינו לבצע גם פעולות שהם מעבר לרגיל והנורמלי. אך לא כל כך ברור מהי הדרישה וכיצד עושים זאת.
כשנתבונן בסדר הפסוקים, נבחין כי יש הבדל בין הסימן שמבקש אליעזר מהאישה שתהיה ראויה ליצחק, לבין מה שהתרחש בפועל. אליעזר מבקש שהנערה אשר תגיב לבקשתו לשאוב עבורו מים ותאמר: 'שתה וגם לגמליך אשאב'. למרות שהוא לא ביקש מים עבור הגמלים, אלא רק עבורו, היא זו שתהיה ראויה ליצחק. ורגילים לחשוב שאכן זה מה שקרה בפועל, וכאשר הוא ביקש ממנה מים, היא ענתה בדיוק כפי שתיאר אליעזר: "שתה וגם לגמליך אשאב". אך זה לא לגמרי נכון.
כשאליעזר מבקש ממנה: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", היא עונה לו: "שתה אדוני ותמהר, ותרד כדה על ידה ותשקהו". היא איננה מזכירה כלל את הגמלים, ובשלב זה אין עדיין הוכחה שהיא ראויה ליצחק. רק לאחר שהיא מסיימת להשקות את אליעזר, היא מציעה לשאוב מים גם עבור הגמלים, וכלשון המקרא: "ותכל להשקותו ותאמר: גם לגמליך אשאב".
ההבדל בין מה שעשתה רבקה בפועל לבין מה שביקש אליעזר הוא אמנם הבדל דק, אך מהותי ביותר. רבקה לא סתם נסחפה לקצה. רבקה תחילה ביצעה את מה שהתבקש ממנה, ולא יותר. את מעשה החסד, ורק לאחר שכבר סיימה את מעשה החסד והייתה בשלב שבו היא יכלה לעצור, היא מבקשת לעשות עוד. היא מתבוננת ושואלת מה עוד ניתן לעשות? כיצד היא יכולה להעמיק את החסד? וכשהיא זיהתה שאפשר לעשות יותר, ושאפשר להביא מים גם לגמלים. היא בחרה לא לסיים, אלא להמשיך הלאה.
לעומת זאת, בקשת אליעזר מתארת סוג של סחף -היסחפות לחסד ללא גבול. זהו כוח פנימי, דחף פנימי שמניע לעשייה ללא גבולות, שאינו בהכרח נובע מתוך בחירה. חסד מסוג זה, מלבד העובדה שלא ניתן לחנך לכך או לדרוש זאת מאיתנו, ומשום שאצל רבקה היה את הדחף פנימי וההיסחפות לקדושה, ואצלינו אין את הדחף. בדרך כלל זהו גם סימן לכך שיש נגיעות אחרות של היצר בתוך המעשה, שכן קדושה דורשת בחירה; אין סחף או משיכה לקדושה – קדושה יש לבחור בה.
אם נשווה את המעשה הקיצוני של רבקה לתאוות הבצע הקיצונית של עפרון בתחילת הפרשה, ההבדל הבולט ביניהן הוא שאצל רבקה הייתה קיצוניות לצד הטוב והחיובי, ואילו אצל עפרון הייתה קיצוניות לצד הרע והשלילי. אך ההבדל עמוק מזה. עפרון נסחף בדמיונו ובחמדנותו, וכמעט לא יכול היה להתאפק. הוא לא היה בעמדה שבה הוא דחף את עצמו מעבר לגבולות; הוא פשוט נמשך אל עבר הכסף, איבד שליטה, ומבקש סכום מגונה גבוה, למרות שידע שאסור לו לקחת כלום. לעומת זאת, רבקה לא איבדה שליטה. היא שקלה את המצב, בחרה ודחפה הלאה. זו הקצנה מאוד 'יהודית'.
אנחנו יכולים לחנך את עצמנו ואחרים – אפילו ילדים – לקיצוניות בדרכה של רבקה. אנו יכולים לעשות זאת על ידי הרגלה של עצמנו וילדינו לצורת מחשבה זו, שבה אנו שוקלים כיצד נוכל לעשות יותר. למשל, כשמדברים בשולחן השבת, ראשית, יש להזכיר את כל הדברים הברורים שצריך לעשות. אבל לאחר מכן, כדאי לשאול: מה עוד יש לעשות? איך נוכל לדחוף הלאה?
