היאבקות היא צורת לחימה שבה שני יריבים מתקרבים וחובקים זה את זה, ללא מרחק ביניהם. מעמדה זו כל מתאבק מנסה לשלוט ולהכניע את השני, כאשר המטרה הסופית היא להפיל את היריב ארצה. סמיכות כזו לאויב הינה מסוכנת לשני הצדדים, משום שגם אם אחד ינצח, סביר להניח שיספוג פציעה כלשהי.
כך נאלץ יעקב להיאבק בעשו, להתקרב ואף לחבוק ולגעת ב"רע". כפי שכותב רש"י, "ויאבק לשון ויתקשר, שכן דרך שניים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו". חביקה זו, אף שמטרתה התגברות הטוב על הרע, עדיין יש בה מן הסכנה ועלולה להשאיר את רושמה של הרע. התורה מעידה "ויבוא יעקב שלם", ובתוצאה הסופית אמנם שלמותו לא נפגעה, אולם עדיין עשו הצליח לפגוע ביעקב: "ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו", יש רושם של הרע על הטוב, "ויעקב צולע על ירכו".
רגלי האדם הם הרחבה של האדם והן משמשות אותו מחוצה לו. בעוד שהידיים משמשות לשרת ולקרב דברים פנימה אל האדם, הרגליים משמשות את האדם לצאת ולהתרחב חוצה. משמעות הרגליים היא רק בעקבות העובדה שיש משהו מחוץ לאדם. ניתן לזהות זאת בבירור אצל תינוקות, בתחילת חייהם בשלב שעדיין אין להם תקשורת עם העולם שמחוצה להם, משתמשים הם רק עם הידיים, בעוד שהרגליים אינן בשימוש כלל עד השלב שבו הם קולטים שיש גם דברים מחוץ לעולמם. משום כך אנו גם מוצאים כי חכמינו מתייחסים לצאצאיו של אדם כרגליו: "ברא כרעיה דאבוה", כי ילדיו הם ההרחבה שלו.
רגלי יעקב מסמלות את המדרגה של ההתרחבות לדורות הבאים, את מה שמחוצה לו והלאה. כאשר עשו פוגע בכף ירכו – בגיד הנשה, מקום החיבור של הרגל עם הגוף. הוא פוגע בשורש המשך הדורות ומנתקו במקצת. עשו אמנם לא הצליח לפגוע ביעקב עצמו, אך הוא עדיין הצליח במידה מסוימת, ליצור ניתוק במקצת בינו לבין הדורות העתידיים – בין רגלי יעקב ליעקב עצמו.
מלחמתו של עשו היא לנתק את הקשר בין הדורות הקודמים אלינו. כצאצאיו של יעקב, מתפקידנו להתחבר לדורות הקודמים, למסורת. עם זאת, עלינו להיות זהירים כיצד אנו עושים זאת. לא די לחקות ולעשות בדיוק את מה שעשו הדורות הקודמים. עלינו להתבונן ולהבין היטב את פנימיות ומהות מה שעשו קדמונינו, ולהמשיך אותם באדיקות, מתוך התאמה לדורנו ולמי שאנחנו כיום. אסור לנו לערב את השמירה על המסורת בחיקוי גרידא.
לדוגמה, משפחה שרוצה לשמור על מסורת של הדלקת נרות מוקדם, לעיתים עשויה לגלות כי ביצוע אותה פעולה בדיוק כפי שנעשתה בבית ההורים, עלולה להגביר את מפלס הלחץ בבית, ולגרום למשפחה לפתח תחושת מרירות. באופן כזה עיקרה של המסורת יחסר מן הספר, שכן מטרת הקדמת קבלת השבת אינה קביעת שעה חדשה לכניסת השבת, אלא לקבל אותה מיוזמתנו ברוגע ובשלווה קודם זמן הגעתה, ולא ליפול לתוכה כאשר היא כבר מגיעה ודופקת על פתחנו. אם פעולה זו נעשית בפזיזות ובכעס רק כדי שהנרות ידלקו בשעה שנקבעה, הרי שהעיקר נשאר חסר מן הספר.
כאשר נבחן את המשמעות הפנימית ומהות המסורת, נוכל למצוא את הדרכים המתאימים לנו לשמר את המהות של קבלת השבת ברוגע ובשמחה. אולי זה יהיה מתוך עצירה לרגע לפני הדלקת הנרות, לאכול משהו טעים עם בני המשפחה, ואז להדליק את נרות השבת. או לקנות פינוקים לילדי המשפחה וליהנות מהם בזמן הדלקת הנרות.
עלינו להיות יצירתיים, אנחנו יכולים להמשיך את המסורת כאשר אנו מזהים את מהותה, כי ענייני המהות תמיד רלוונטיים, אולם דרכי הפעולה עלולים להשתנות בהתאם למציאות חיינו.
