אויבו הגדול של האדם הוא הדמיון, כך כותב רבי ישראל זצ"ל באיגרת המוסר. וכלשונו, "אוי לדמיון, אויב הרע הלזה". ובאמת עלינו להתבונן האמנם? מה כל כך רע בדמיון שלנו?
מבואר בחז"ל (ע”ז כא, ב) "אסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה אפילו אינן עליה שמא יבוא להרהר בה". בגדי צבעונין שטוחין הם רק רמז, אבל כאשר האדם רואה רמז למשהו באמצעות כוח הדמיון הרמז הופך למציאות שלמה.
הרמז עצמו אינו כלום, הוא אינו גורם לנו להיסחף או להימשך אחריו. אולם, בדמיון שלנו, אנו רואים משהו שלם ונחשק, שמאלץ אותנו להיכנס לאותה מציאות ולבחון אותה. כל מי שמכיר את עצמו יודע שכך פועל היצר הרע. היצר הרע משתמש ב"רמזים" קטנים כדי ליצור מציאויות שלמות.
רש"י על הפסוק “כי כסתה פניה”, מציין למדרש רבותינו "כי כסתה פניה, כשהייתה בבית חמיה הייתה צנועה לפיכך לא חשדה". ההבנה הפשוטה היא שמכיוון שתמר התנהגה בצניעות כשהייתה בבית חמיה, יהודה לא זיהה אותה. אבל אם נדייק נראה שרש"י כתב שיהודה "לא חשדה". יהודה ראה את הבגדים הצבעוניים והכיר את האישה, אך הוא לא חשד בה. המראה לא עשה עליו רושם; שום דבר לא עלה בדעתו. הוא לא יכול היה לשייך את תמר הצנועה לאישה הזו שעומדת בצומת הדרכים.
רמה גבוהה זו פירושה שאפילו לאחר שראה את הרמז, שום דבר לא עלה בדעתו. הרמז לא עורר שום אסוציאציה או תמונה שלמה. מדרגה כזו של טהרה אינה שכיחה. שכן בדרך כלל, הרמז הקל ביותר מספיק כדי לעורר תמונה שלמה. היצר הרע גורם לאדם לצייר תמונה שלמה מתוך רמז.
טהרה כזו נראית רחוקה בדורנו, אך אפילו בתקופה האחרונה יחסית, היו כאלה שהצליחו לשמר את דמיונם. לאחר מלחמת העולם השנייה, רבים ביקשו את עצתו של הרב מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל. ביניהם הייתה עלמה שבהמשך הוצעה לרב פוגרמנסקי כשידוך פוטנציאלי. הוא השיב שהוא חייב לראות אותה, כפי שחז"ל קובעים שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראה אותה. כשנשאל הרי הוא פגש אותה כבר מספר פעמים, השיב הרב פוגרמנסקי שהוא נתן לה עצה אך לא ראה אותה. הוא התכוון שכאשר פגש אותה, הוא ראה רק בקשה לעצה, לא עלמה מתאימה.
העולם של היום מלא ברמזים. אנו נחשפים כל הזמן לנטיות שונות, כמו כסף או כבוד. לעתים קרובות, רמזים אלה נראים מעניינים. כאשר אנו נכנעים לסקרנות ומתחילים לחקור, אנו עושים את עבודתו של אויבנו הנורא, הדמיון.
לדוגמה, אדם שלומד תורה כל היום ולכאורה אין לו תאוות בצע לכסף, עדיין עשוי להתעניין במה היה משקיע לו היה לו כסף. אדם כזה מטפח את דמיונו, מקדים ומגביר את שליטת הנטייה עליו. הוא מכין את הדרך לנטייה לתאוות בצע לכסף, וכאשר זה יגיע אליו, נטייה זו תשלוט בו לחלוטין.
אדם שחייב לחקור כל רמז שהוא רואה סביבו, מקטין בזה את עולמו הרוחני. מה זה משנה לו? הרי מה נוגע לאדם אותו רמז שהוא רואה, האם יש לו השפעה, האם זה שייך אליו. אנחנו לא צריכים לבדוק כל דבר שהיצר מציע, גם אם זה נראה מעניין. אדם חייב להבין שסקרנות כזו יכולה להיות הרסנית. זה מקטין ופוגע בו. הוא חייב למצוא דרך לעצור את ההתעניינות המתמשכת, לשים מחסום לאחר הרמז ולא להיכנס לאותו העניין.
אדם שנמנע מלהיגרר לרמזים שסביבו, מגלה שיש לו הרבה יותר זמן להתמודד עם דברים אמיתיים עם תוכן. הוא יכול לחיות בעולם אחר, פנימי יותר. על ידי התמקדות במה שהוא עושה, הוא יכול ללמוד להתמקד בעניינים משמעותיים לשלוט במוחו. ולהיות מרוכז במה שהוא עושה למשך זמן ממושך.
