" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַד' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ד' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" [שמות ל"ה, ד']
לעיתים עולה בנו תשוקה ורצון פנימי לעבודת ד' התנדבותית ואישית, אולם תחושתנו היא שתרי"ג מצוות הם דרישות מוגדרות וברורות המקיפות את כל מרחב החיים עד שקשה למצוא בתוכם את המרחב ההתנדבותי האישי, האם אכן כך הם פני הדברים?
מצינו בחז"ל שנבואת משה רבינו נעלית מכל הנביאים, שכל הנביאים התנבאו ב"כה אמר ד"' ואילו משה התנבא אף ב"זה הדבר אשר צווה ד'". וכוונתם בזה שבניגוד לשאר הנביאים שנבואתם הייתה על מעשי ד' והשגחתו בעולם בהתאם לתקופה, תפקידו של משה היה להוריד תורה ומצוות מדויקות ומוגדרות איתנות וקבועות, ולכך גם נבואתו חייבת להיות בגדר "זה הדבר" בצורה איתנה וקבועה.
לאור זאת היינו מצפים שלאחר "זה הדבר" תבוא מצווה מוגדרת עם הנחיות ברורות כמו מצוות ציצית וכדו', אך למרבה הפלא המצווה שנאמרה כאן הייתה מצוות תרומה בלתי מוגדרת המבוססת על "נדיבות לב" דבר שלא ניתן למדידה, וכמו שממשיכה התורה "קחו מאתכם תרומה לד' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ד' זהב וכסף ונחושת", ועלינו להבין – כיצד ניתן לומר על נדיבות לב "זה הדבר"?
מתברר אפוא כי נדיבות לב לא זו בלבד שאינה עומדת בסתירה לגדרי המצווה המדויקים, אלא כך היא עיקר צורתה ואופן קיומה, וניתן לצוות עליה על דרך "זה הדבר". ואדרבה למדנו כי הדרך היחידה להשראת השכינה בישראל הוא רק על ידי נדיבות הלב.
גם בבניין בית המקדש אנו מוצאים, שדוד המלך הותיר לשלמה את השרטוטים המדויקים ואת כל החומרים הדרושים לבניין הבית, וכלשון הכתוב "וככל כחי הכינותי לבית אלוקי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחושת לנחושת הברזל לברזל והעצים לעצים אבני שוהם ומילואים אבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרב" [דברי הימים א' כ"ט, ב'], ועם זאת גם לאחר תיאור המאמץ המקיף הלזה, דוד מכריז "ומי מתנדב למלאות ידו היום לד'", כלומר עדיין חסר המרכיב הבסיסי ביותר ליצירת מקום לשכינה, שהוא נדיבות הלב של כלל ישראל. ומעתה שומה עלינו להתבונן כיצד נוכל ליישם נדיבות לב בתוך מערכת הציוויים.
אכן, נדיבות הלב היא הרצון של האדם לתת משלו כביכול לבורא עולם ולחזור אליו. עלינו להבחין כי במעשה המצוות אנו לא רק מיישמים ופועלים על פי ציווי, אלא אנו נעים לקראת הבורא יתברך וכביכול נותנים לו דורון, ורק אז הוא מצידו מגיב ומתקדם לעברנו ומשרה שכינתו בינינו. עבור השראת השכינה בתוכנו עלינו להתקדם לקראתו יתברך.
נדיבות הלב אינה רק מעלה במצווה, היא מרכיב בסיסי וחשוב ביותר. ייחודיות המשכן הייתה בכך שהוא בא דווקא בנדבה, אבל גם הפיכת העולם למקום מנוחה לשכינה היא מטרה בסיסית בכל עבודת ד', מה שמכריח את נדיבות הלב למרכיב חשוב בכל עבודת ד', שכן כאשר אנו מתקדמים לעבר הבורא ומחפשים את הנתינה לו והקרבה אליו, גם הוא יתקדם לקראתנו ויגדיל את נוכחותו בעולמנו.
תנועה זו מתבטאת בהתעוררות המגיעה מצידו של מקיים המצוות, כאשר אנו מקיימים את מצוות הבורא מתוך תנועה לקראתו, הרי שהתביעה לא משתנה אך הביצוע כן. כל כוונה יתירה ועומק נוסף, או כל תוספת שינוי במצווה שמתעורר מהצד שלנו לקראתו יתברך ושלא בא מצד התביעה, זו אכן התנדבות.
תנועת נדיבות הלב לא רק שאינה מבטלת את גדרי המצווה, היא אף מקיימת ומעצבת אותה נכון. כאשר האדם מעורב בעשייה שלו ומעורר תנועה אישית מצידו לקראת הבורא – מעשה המצווה מקבל שלימות של "זה הדבר".