"אשר אנכי מצוך היום" – לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב (רש"י דברים ו', ו')
ברש"י מבואר, כי ממקרא זה אנו למדים שהיחס שלנו לתורה צריך להיות תמיד כדיוטגמא חדשה, שהכל רצין לקראתה, כיצד ניתן להתייחס לטקסט עתיק, שאנו מכירים זה מכבר, כאילו רק היום ניתן לנו? כיצד ניתן לצוות על האדם להתייחס לדבר ישן כחדש והלא היא אינה חדשה?
רש"י מדגיש שדיוטגמא היא 'מצות המלך הבאה במכתב'. ההבדל בין מצות המלך הבאה במכתב לזו הניתנת בעל פה הוא, שזו הניתנת בעל פה עשויה להיות ההזדמנות היחידה שלנו לשמוע, ואנו נעשה כל מאמץ לא לפספס את השמיעה, לעומת זאת, הוראה כתובה אינה דורשת מאמץ לקריאה מיידית דווקא שכן ניתן באותה מידה לקוראה גם למחרת.
אם נשאל חובב מוזיקה איזה ניגון הותיר עליו את הרושם הגדול ביותר, ללא ספק הוא יבחר בקונצרט שבו היה נוכח. שכן אדם היודע שיש לפניו הזדמנות חד פעמית שלא תחזור על עצמה, הוא מקשיב אחרת, שונה מאדם שיודע כי יהיו לו הזדמנויות נוספות. הוא יודע כי ברירה אחת לפניו, או להתמקד ולהקשיב, או שהמופע יחלוף על פניו לנצח.
חוויה כזו, של האזנה לדבר שיישמע רק פעם אחת, נעדרת ברובה מאיתנו, שכן כיום בעידן הדיגיטלי, כל אירוע, ראיון, או נאום כלשהו, מוקלט מגובה ומושמע באופנים שונים ומגוונים. גם בעולם התורה כל ספר זמין באוצר דיגיטלי כזה או אחר, וכל שיעור זמין להורדה שעה לאחר מסירתו. תופעה זו מגבירה ומעצימה את הקושי להתייחס אל דברי תורה כהזדמנות חד פעמית העלולה לחלוף על פנינו לנצח.
אבל עדיין מתפקידנו "לרוץ לקראתה". מדוע אפוא שנרוץ אם אנחנו יכולים לקרוא את המכתב גם למחרת?
נראה, כי דברי התורה עצמם אמנם כתובים ועומדים לנצח, אך ההבנה של היום כבר לא תהיה למחר או בעוד שעה. אנו לומדים היום ולומדים מחר, אך כל יום ושעה מזמינה איתה תובנה חדשה ועומק חדש. וההבנה של היום היא ייחודית, כך שלעולם לא תהיה לנו בדיוק את אותה הבנה ומבט בדברי התורה.
ההתחדשות והחידוש של דברי תורה הוא על ידי החיבור בין האדם לתורה בכוח שכלו והבנתו, וזהו דבר בר חלוף שיתכן שלא ישוב לנצח, ועל כן חובתנו הקדושה לרוץ לקראתה, לבל נפספס חלילה את ההבנה המזדמנת לפנינו בשעה זו ממש.
