אחר ימי הפורים ולקראת סוף חודש אדר, אנו ניגשים למצווה הראשונה בה נצטוו ישראל כעם – מצוות "החודש הזה לכם", כפי שכתב רש"י בתחילת פירושו על התורה. ונראה, כי בהתבוננות מעמיקה בסדר הזמנים, נוכל להבחין כיצד ההארה לה זכינו בימים שעברנו זה עתה, מהווה עבורנו רקע לקראת קיום המצווה הראשונה שבתורה.
מדברי הכתוב (שיר השירים א, ד) "משכני אחריך נרוצה" אנו למדים, כי הריצה אחרי הבורא מגיעה מכוח היותו מושך אותנו, ומשיכה זו נעשית על ידי התחושה שהוא איתנו וממילא אנו אחריו. ומן הראוי להרחיב ולהתבונן בעומקה של משיכה זו, וכיצד היא נוצרת.
כלל הוא במלאכת החינוך, כדי שתלמיד יחפוץ להתחנך באמת, הוא צריך להרגיש שרבו רואה בו מעלה מיוחדת ורוכש לו חשיבות מחמת עצם מציאותו עוד בלי קשר לרמת תפקודו, תחושה שכזאת מייצרת קשר בין תלמיד לרב אשר מכוחה התלמיד יכול להיכנס לתנועת "אחריך" – אחרי רבו, אך כל עוד התלמיד אינו חש בכך הוא יתקשה להחזיק ולרוץ אחר רבו לאורך זמן.
בחז"ל מובא (קידושין לא, א): "בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות". והנה פשוט כי כוונת האומות באמירתם "כבוד עצמו הוא דורש" אינה במובן הפשוט של 'כבוד', אלא חשבו, כי מאחר ו"רצונו של אדם זהו כבודו", הרי שכנראה כבודו של הבורא הוא רק שיתמלא רצונו ויקיימו מצוותיו, אך לאחר שראו שאמר "כבד את אביך ואת אמך", נכחו לראות שהבורא אינו מעוניין רק במילוי רצונו בלבד, ממילא חזרו והודו שלא רק כבוד עצמו הוא דורש, אלא יש כאן רצון עליון יותר.
והנה מדברי הגמרא נראה כי מחשבה זו הייתה רק של אומות העולם, ואילו כלל ישראל ידעו זאת מלכתחילה, ולכאורה יש להבין, מדוע באמת זו מחשבה רק של אומות העולם, מהיכן כלל ישראל ידעו עוד לפני ששמעו שאמר "כבד את אביך ואת אמך", שהבורא אינו דורש רק את כבוד עצמו?
מתברר אפוא, כפי שכתבנו במאמרינו הקודם, כלל ישראל ראו זאת כבר במעמד מתן תורה, עת הבורא ציווה את משה פעם נוספת (שמות יט, כא): "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", על אף שכבר הזהירם קודם לכן (שם, יב): "השמרו לכם עלות בהר". ועל פניו הדבר מעורר תמיהה, מדוע ישנו צורך באזהרה נוספת?.
נראה לומר כי באזהרה זו ביקש הבורא להביע בפני כלל ישראל שחייהם הפשוטים כה חשובים לו, שהם עומדים לפני דרישת כבוד עצמו בקיום תורה ומצוות, ולכך על אף שכבר ציווה עליהם לבל יגעו בהר, כל זה היה מצד הציווי, אך עתה גילה להם שכבר עוד קודם לציווי – כל אחד ואחד מישראל חשוב לו, וכדברי רש"י שם: " כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב". ומחמת כן כבר מתחילה ידעו ישראל שאין צדק בדברי אומות העולם.
במתן תורה כלל ישראל חוו שהרקע לקבלת התורה הוא הרצון של הבורא בטובת ישראל, ולא בכבוד עצמו ומילוי רצונו. ואכן, בנוגע לתורה אנו יודעים ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (משנה מכות ג, טז). אולם בנוגע להנהגת הטבע והמציאות, הדבר כמו נעשה מעצמו בלי שום גילוי רצון, וממילא קשה לנו להבחין מה רצונו של הבורא בזה, ורק בימי הפורים התגלה לנו גילוי נורא, שרצונו של הבורא להיטיב עמנו ממלא את כל העולם כולו, וכך גם כל המציאות ומקריה עומדת לטובתנו, שכן אנו חשובים לבורא עוד לפני קיום מצוותיו. והכרה נוראה זו היא שמביאה למשיכה אחריו.
כאשר נעמיק בדבר נבחין כי "נרוצה" הוא מלשון 'רצון', האדם רץ להיכן שטוב לו, אין זו ריצה שתביא בסוף לידי טוב, אלא ריצה בעקבות הטוב. כאשר אנו חשים את הטובה והחשיבות שיש לנו אצל הבורא שרוצה ומעוניין בנו אנו רוצים אותו ורצים אחריו, ואז משיכה זו מביאה לריצה תמידית אחר קיום מצוותיו.
ועל כן עתה, אחר התגלית וההכרה הנפלאה הזאת לה זכינו בימי הפורים, אנו ניגשים למצווה הראשונה בתורה מתוך בקשה נרגשת "משכני אחריך נרוצה", שנזכה להימשך ולהכיר בטובה ובחשיבות המיוחדת שיש לנו אצל הבורא שממלאת את כל העולם כולו, ומכוחה לרוץ אחריו בקיום כל מצוות תורתו הקדושה.