"ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה." ואם לא תשמעו לי – להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים… ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו…
(רש"י ויקרא כ"ו, י"ד)
פעולת השמיעה אינה דורשת מאמץ פיזי – אין צורך להתאמץ כדי לשמוע. כמה מפתיע שדווקא עמילות בתורה, הכרוכה בעבודה קשה ומאמצת, מתוארת בתורה כדבר הנעשה עם חוש השמיעה, החוש שדורש הכי פחות מאמץ פיזי. מדוע אפוא מגדירה התורה את העמילות בשמיעה?
ייחודיות השמיעה מבין החושים היא בכך שאנו יכולים להקשיב למה שקורה גם במקומות שהם מעבר למקום ההשתייכות שלנו ואין לנו גישה או רשות להימצא שם, כמו האזנה מאחורי מחיצה וכדו'. בשונה מחוש המישוש, שבו צריך הדבר להימצא על ידנו כדי למששו. או חוש הראייה, שבו על אף יכולתנו לראות למרחוק, לא ניתן שיהיה משהו שיחסום את שדה הראייה.
עמילות מכונה “שמיעה” מכיוון שהיא ניסיון לתפוס את מה שנמצא מחוץ לתחום המוכר שלנו. עמילות בתורה היא שמיעה תמידית: לאחר שעמלנו על סוגיה, הבהרנו את הנקודות הקשות, ונדמה לנו שהסוגיה כבר מובנת ומיושבת, עכשיו מתחילה העמילות האמיתית, כעת נדרש מאיתנו להקשיב שוב ולשמוע משהו שהוא מעבר לתחומי ההבנה שהיו לנו עד כה.
עמילות בתורה כרוכה בעבודה קשה, אך לא כל עבודה קשה היא בהכרח עמילות בתורה. אדם יכול ללמוד שעות רבות, להתמודד עם תשישות ולהכריח את עצמו להתרכז, ועדיין לא לגעת בעמילות בתורה. האדם העמל רוצה 'להקשיב' ולתפוס משהו שהוא מעבר לו, הוא אינו אומר 'הבנתי את הסוגייה, אני יכול להמשיך הלאה', אלא מבין שגם בתוך מה שהוא כבר יודע ומבין, טמונים עולמות שלמים, שאין לו בהם הבנה, וממילא הוא לומד שוב ושוב לגלות שגם מה שהוא הבין – עדיין לא מובן.
שמיעה דורשת הקשבה עמוקה, שכן בתוך מה שנאמר יש עוד ועוד עולמות פנימיים. לא מספיק להבין את הדברים כפי שנאמרו בהתאם לעולם המושגים הידוע לנו מכבר, עלינו לשמוע מעבר למה שכבר ידוע לנו. ואכן, גם כשאנו יושבים פנים אל פנים עם חבר ומשוחחים, אם אנו חפצים 'להקשיב' לו באמת אנו למעשה מנסים להקשיב למה שקורה במקום שנסתר מאיתנו, למתרחש בליבו.
רש"י מתאר את מי שאינו עמל בתורה כמי שמכיר באדונו ומתכוון למרוד בו. המרידה נובעת מההכרה כביכול אני מבין ומכיר את הפנים שהתגלו לי ובזה די, בלי מוכנות לקבל שיש פנים נוספות של הבורא עולם. עצם העובדה שהוא כביכול כבר 'מכיר' את הבורא היא היא המרידה בו. הוא לא רוצה להכיר יותר ומגביל את הבורא עולם להבנתו שלו, רח"ל.
על כן הצעד הראשון הוא ההבנה עד כמה התורה באמת עמוקה ורחוקה, “עמוקה מני ים ורחבה מני ארץ”. ואכן סיפר פעם יהודי שלמד בחברותא עם אחד מגדולי התורה מהדור הקודם, שבכל פעם שהיה אותו גדול בונה מהלך בסוגיה, היה מסיים בקושיה או שאלה על המהלך, או בהבהרת נקודה שעדיין דרושה בירור. מנהג המבטא עד כמה עמוקה מיני ים היא.
עלינו לשאול את עצמנו בנוגע ללמידה שלנו – האם אנו באמת עמלים? אמנם אנו מקדישים זמן ומאמץ ללמידה, אבל האם זה לא רק אספנות של עוד ועוד מידע? האם אנו נעצרים להעמיק עוד ועוד בתוך הדברים שכביכול כבר מובנים? כדי להיות עמלים עלינו לשמוע ולהתחבר למשהו שהוא מעבר לנו. עמילות אמיתית בתורה אפשרית רק כאשר אנו מכירים בכך שגם לאחר שאנו מבינים, אנו עדיין רק בהתחלה.